חדר משלי, או - על הכתיבה.

מלצרות לא היתה עבורי ברירת מחדל של בין לבין עבודות, ממש אהבתי את המקצוע הזה – לשהות שעות באוויר הפתוח, לעשות כסף טוב מלחייך, כשהזמן טס. אבל בעיקר, בעיקר נהניתי מההתבוננות על אנשים. כאלה שנפגשים לצורך עסקים, הכרויות, החלטות. מפרלמנטים של זקני תל אביב ועד אמנים שעלו וירדו "מצוותא". הייתי משחקת עם עצמי בניחושים - מאיפה באו, מה הקשר שלהם למי שישבו איתו, על מה הם מדברים. לפי המבטים, תנועות הגוף, הטונים. על רחוב אבן גבירול של אז, לא היו פלאפונים להיות מוסחים באמצעותם, אנשים הסתכלו בעיניים, בספל הקפה, על הרצפה.

יום אחד ביקשתי מהברמן שיביא לי משהו לכתוב עליו, רציתי לשרבט. לא היה נייר, רק מפיות או קרטונים לבנים מצד אחד וחומים מצד שני, שפעם (ואולי עד היום בפיצוציות דרום תל אביביות), היו מגישים עליהם טוסטים. התיישבתי עם עט ביד והתחילו לעוף ממני מילים לכל כיוון.

חתונת הנשים הראשונה שלי

לפני מספר ימים התחתנה חברת ילדות שלי עם בת זוגה. זו היתה חתונה על פי רוב כללי הטקס - אולם, חופה, סלמון. אפשר היה לעבור ליד ולחשוב שמדובר בחתונה רגילה - סידור שולחנות, סידור פרחים, אבל מתחת לפני השטח היה שם חוסר סדר ברמה של הפיכת שולחנות.

המראה מתחת לחופה הוא כמעט בלתי נתפס: שתי כלות, לבושות לבן ואישה שמחתנת אותן. סביבן חברים טובים ומשפחה, מצומצמת כמובן. זו לא חתונה להשוויץ בה לדודה שולה מחולון. והאמת היא שלא צריך להרחיק עד אליה, גם את השמרנות שלי יכולתי להרגיש.

שנת צהריים - החלום ושיברו

צילום: ברק דנין

אני מבקשת לפצוח בדקת דומיה לכבוד שנת הצהריים שלי, שהיא כידוע, היתה נכס צאן ברזל לי עצמי, מושא קנאה לכל האימהות בסביבה (=ברדיוס של 1200 קילומטר), ודרך כשרה להתבדח על חשבוננו בכל הזדמנות בחוג המשפחה והחברים. לא שזה היה אכפת לי. כי מהי מעט קנאה, או הרבה לעג, לעומת שנת צהריים? הייתי מוכנה שיצחקו עלי עד קץ הדורות ובלבד שאריח את הכרית בשעה שתיים כשהשמש בשיא תפקודה.

לא היה, אין ולא יהיה, כשנת צהריים לבריאות הנפש, ההורית בפרט. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כשגירדתי את עצמי ממעמקי המיטה בנואשות, נרגעתי במנטרה "לא נורא, נשרוד את היום כי יש צהריים". וכך הלכתי לי בטוחה, נכונה להשקיע, לא ידעתי על התהום המחכה לי בפתח.

חופשת לידה בידיים שלך

אחרי שכתבתי על ימיו הראשונים של התינוק, אני עוברת באופן ישיר לימיה הראשונה של האם, בכל תינוק היא חווה זאת מחדש ולעתים אחרת. 

משכב לידה הוא מושג שעבר מן העולם, אבל על פי "החוק" של פעם, אישה היתה צריכה לשכב במאוזן שישה שבועות וכל מי שמסביב עשה מה שצריך כדי לדאוג שהיא תשאר במצב הזה. אני מכירה מעט מאוד נשים שממש שכבו, במיוחד כשמדובר בילד השני ומעלה, אולם על כל אחת מאתנו להיות קשובה לגופה ולנפשה ולאפשר התאוששות עד כמה שניתן.

שאלות ותשובות לגבי טיפול בתינוקות

בעקבות הפוסט "תינוק ימים ראשונים", מצאתי את עצמי עונה לשאלות וחשבתי שאולי התשובות יעניינו הורים נוספים, לכן ליקטתי המלצות לגבי טלוויזיה, קרינה, הלבשה, בכי בנסיעות ובאמבטיה, ולקינוח - רשימת ציוד ידידותית ללידה. 

י' מהרהרת - מה דעתך על ערוץ הטלוויזיה לפעוטות?

על הורות ורוחניות

צילום: ברק דנין

זה יהיה יום הכיפור השישי שלא אצום בו. בשנים האחרונות הייתי או בהיריון או בהנקה. אני לא מתגעגעת לצום, כמו לתחושה שאחריו. הרגע הזה בו הייתי שותה את כוס המים הראשונה, או אוכלת את הביס מלחם טבול בשמן זית, אין לו אח ורע. טעם חזק כל כך יש באותו רגע ללחם, למים. אני אוהבת את יום כיפור כי הוא מאתחל את השנה, מזכיר שיש הזדמנות לפתוח דף חדש ולנסות שוב. זכורים לי ימי כיפור עם חברים, בהם ישבנו ולמדנו בחברותא, שרנו, שאלנו והתפללנו. אבל אני כבר לא שם. לא שם ולא בעוד כל מיני מקומות שפעם הייתי בהם. ופעם הייתי בהם המון.

תינוק - ימים ראשונים

עם התחלת ההיריון הראשון שלי, קבלתי במתנה ספר על הריון ולידה. פתחתי אותו בחגיגיות, התחלתי לקרוא וחשכו עיניי. כל הפרק הראשון הוקדש לסיכונים, הריונות לא תקינים, הפלות ועוד תחזיות שחורות. סגרתי את הספר והחזרתי לחנות. 

חופשה עם הילדים, חלק ב': נופש פעיל.

אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, חשבתי – למה להגיד סאבלט? אפשר לקרוא לו "בית קיץ", נשמע הרבה יותר אירופאי, רגוע, מפנק.

אם כן, מה למדנו עם השנים על בית הקיץ שלנו?

חופשה עם הילדים, חלק א' -"הסאבלט"

תכננתי לכתוב פוסט מבדח על החופשה הזו, אם כי בינתיים שום דבר פה לא מצחיק אותי. אבל אחרי הפוסט הקודם על אוגוסט, התקבלו תלונות במערכת שהתריעו על בעיית אופטימיות קלה. לכן אני שוקלת לחלק את הסיפור לשניים, אולי ההמשך יהיה טוב יותר. חוץ מזה האנשים שלי בשטח טוענים שאתם לא קוראים באוגוסט, כי כולכם עמוק באופטימיות שדובר עליה לא מכבר. 

אוגוסט - מדריך הישרדות

הנה הוא מתקרב בצעדי ענק, החודש הזה שרציתם להתעורר בבוקר שאחריו, שקיוויתם למחות אותו מלוח השנה, שהשתוקקתם להיעלם מן העולם ולחזור כשהוא נגוז, נחבט, מת מפצעיו.

מקדימים אותו טקסי סיום השנה. אמנם לכותל אנחנו לא נוסעים, ובשלשות הם לא עומדים, אך בהחלט שומעים את "אולי עוד קיץ" (לא! לא עוד קיץ!), מביאים ממיטב הבישולים שילדים זבי חוטם ומלוכלכי גפיים מזנבים לתוכם את ידיהם המגואלות בדבק נגרים וכולם אוכלים יחד, מצטלמים, מסכמים ונושאים ברכות, חוץ מהילדים כמובן, שעסוקים בלטפס על עץ בלי יכולת לרדת ממנו לבד.

שיר הלל לקהילה, או - למה עברנו לפרדס חנה

בתקופת הרווקות שלי, בין טיוליי בארץ ובעולם, חייתי בבנימינה שלוש שנים. זו היתה תקופה של התבודדות, אבל כשכן יצאתי להתחבר, מצאתי את עצמי רוב הזמן בפרדס חנה, נהנית מהתגודדויות של חברים סביב מדורות, שרים ואוכלים יחד. התאהבתי בשדרות הדקלים המתנוססים משני צידי הכביש שמחבר את בנימינה לפרדס חנה, ועד היום כשאני עוברת בניהן זה מרגיש לי כמו תעלה מכושפת.

אחרי לידת בתנו השניה, ידענו שאם נשאר במרכז, לא נמהר לעזוב, בעיקר בשל נוחות הקרבה המבורכת לעבודה ולהורים. הגלגול ההוא היה הרתפקת נעורים נעימה, עכשיו רציתי לבחון את המקום מן ההיבט המשפחתי, האם נכון לגדל בו ילדים.

תדע כל יולדת עברייה

הפוסט הזה הוא תשובה לאחיינית שלי בת ה 12, ששאלה אותי למה ילדתי בבית. כמו שאומרים תמיד לגבי בנים, שעד שהם יגדלו לא יהיה צבא, כי נעשה שלום, אני מאחלת לנו (לא באותה הצלחה של השלום עד כה) שעד שהיא תגדל, יכבדו זכויות נשים, ויאפשרו לנו ללדת כרצוננו.

התשובה שלי מתחילה כך – אני לא יולדת בבית חולים כי אני לא חולה. בהיריון הראשון השתתפנו בסיורי לידה בכמה בתי חולים, והתפאורה של מזרקים בהיכון, וילונות לבנים וחדרים ללא חלון נראו לי לא מתאימים לחוויה המיוחלת.

סיפור לידה בשלוש מערכות

אם לצאת, אז רק כדי להתמתח...

בחירה.

אמרנו ווטסו, זוכרים? זו היתה אחת המשאלות שלי להספיק לפני הלידה. חוויתי את הטיפול, שיאצו במים, בשבוע 40 בשתי הלידות הקודמות, עם אותה מטפלת,היה תענוג. הפעם לא יכולתי להגיע לבריכה שלה בגבעתיים, אבל הבנתי שיש פה כמה מטפלות מקומיות טובות, קבלתי המלצות וקיוויתי לספונטניות במגבלות הזמן. מטפלת אחת לא יכלה, אחרת נשמעה לי לא טיפולית בעליל (כשהתייעצה איתי איפה אפשר לקיים את הטיפול) והשלישית הפנתה אותי לחברה, והיא יכלה. קבענו ל11 בבוקר בבריכה בשרון. שלפתי מהבוידעם את בגד הים ויצאתי לדרך.

רגע לפני לידה - פרידה.

לפני שבועיים יצאה לשביל הבית, והגיעה עד השער. הוא לא נעול, אך היא יודעת היטב שכאן היא אמורה להיעצר. הפעם פתחה אותו, תוך שהיא מסתכלת עלי בהתרסה. עמדתי בקצה השני של השביל מביטה בה ללא מילים. היא פתחה את הדלת ושוב חדרה לעיניי. ואז החצופה הזו יצאה החוצה וסגרה אחריה את השער בחיוך מנצח. ראיתי את רגליה הקטנות בתחתית השער, היא לא זזה. הייתי בטוחה שכך תישאר ואז תפתח אותו ותכנס שוב. אבל אחרי כמה שניות היא החלה לצעוד ויצאה מטווח הראייה שלי. זה היה השלב בו זינקתי, קראתי לה ורדפתי אחריה ברחוב, ההליכה הנחושה שלה הממה אותי, היא אפילו לא הסתובבה לאחור. תוך כדי שהרמתי והחזרתי אותה משתוללת בזרועותיי אל הבית, הרגשתי שהיא אומרת לי "הנה אני נפרדת".

מה הקשר בין "האח הגדול" לסמכות הורית?

לסמוך

בפרוץ עונה נוספת של החוויה המפוקפקת – האח הגדול, אני בודקת את הקשר של התוכנית הזו לסמכות הורית, ובכלל - מדוע הריאליטי היא השחתת הנפש נטו? ומהי סמכות מיטיבה? בשורה התחתונה – לכו חפשו סמכות בעצמכם. 

בין אימהות לקריירה

אתם תופסים אותי בדרך לרואה החשבון שלי, לסגירת התיק, העסק שגידלתי, פָרנסתי ב 11 השנים האחרונות, העבודה בה הגשמתי ויצרתי. אני עדיין עובדת – כשכירה, עם נוער בסיכון והוריו, ומספר שעות בקליניקה. נהנית מכל רגע, אבל עם כמות הטיפולים והייעוצים שאני מעבירה היום, אפשר להסתפק בהגשת קבלות ישירות למס הכנסה ולא צריך רואה חשבון שלם, דו"חות שנתיים ושאר בירוקרטיות. אבל אולי נתחיל את הסיפור מהתחלה : היתה לי פעם קריירה. 

הילד השני (וגם אלה שאחריו)

צילום : ברק דנין

בילד/ה הראשון סידרנו חדר, השתתפנו בקורסי הכנה ללידה, הצטלמנו לאלבום הריון, עשינו יוגה, אכלנו נכון, נשמנו ונשפנו ללא לאות. את הילד השני כבר עשינו על הדרך, בתנועה. בגלל שיודעים פחות או יותר לקראת מה הולכים, החרדה - גם מהלידה עצמה וגם ממה שקורה אחריה, מווסתת. יש לכך יתרונות רבים אולם בכל זאת כדאי להשקיע מחשבה, תכנון וזמן, בהרחבת המשפחה, גם כשאנחנו כבר יודעים, משהו. 

מיניות בגיל ההתבגרות

תמר מזיכרון שואלת:
בתי בת ה 16 מסתגרת עם החבר שלה בחדר, אין לי אומץ לדבר איתה על זה, אבל אני מאוד מודאגת. היא עוד ילדה! אמנם אני מכירה אותו, הוא חבר מהכיתה, אבל בכל זאת...

מידי פעם אפרסם בבלוג תשובה להורים שפונים אלי (בזהות בדויה). היא אינה תחליף לפגישת ייעוץ, אלא אפשרות להסתכל על מה שקורה ממקום אחר ואסיים בקריצה, בצורת מערכון בשם "הדיאלוג". 

אייר : עופר פיירשטיין

תמר, אני מבינה את הקושי. ברוב הבתים יש שתיקה לגבי המון נושאים, קל וחומר לגבי מין. אבל ביד של כל אחד מאתנו ההורים, לשנות את המגמה המתחסדת הזו. לצערנו ולשמחתנו, הדברים קורים גם כשאנו שותקים וגם כאשר איננו רוצים להישיר מבט למציאות. הנה - בתך סוגרת את הדלת בלי לשאול שאלות.

פוסט פוסט פסח - קצר, עם הצעה בסופו

מצות

האתגר היה לדאוג ליציאות חלקות לכל בני המשפחה. אחרי כל ארוחת מצות דשנה, קינחנו במיץ פרי הדר שנסחט במקום, כדי להקל על המערכת לפרק את היציקות. חובת הירקות בארוחה מעולם לא קיבלה תוקף חד יותר. ועם זאת, אי אפשר היה לפסוח על מסורת המצה עם השוקולד, שהיא אולי החדווה היחידה במאכלי חג זה.

אמא לשניים יוצאת לחירות - חופשה בלי הילדים

הפנטזיה החלה להירקם כשבאחד מימי השישי, לפני הארוחה אצל ההורים, קפצנו לפאב האירי ברחוב הירקון. בדרך חזרה עברנו בטיילת של תל אביב והופתענו לראות שיש אנשים שיודעים חופש מהו, ים מהו, בירה מהי ועוד אנקדוטות שיצא לנו להכיר בעבר, אם כי הזיכרון מטושטש. מה עם סופשבוע רק אנחנו בתל אביב?

אמא לשניים דורשת שיוויון בנטל

הנה סיפור שלא מצדיק את עקרון היחסיות: במהלך השנה סיגלנו תורנויות הקפצות של הילדים עם אימהות שכנות כדי לחסוך בתיזוזים שבדרכים פעמיים ביום. לפתע נחשפתי לתופעה מרשימה – כשאני מגיעה לאסוף את החבר בשעה 8 בבוקר, אחרי שאנחנו ערים בין שעתיים לשלוש, עמוסים בפעילות בלתי פוסקת הכוללת משחקים, אוכל, ויכוחים והגיגים, צריך לגרד את הטרמפיסט עם שפכטל מהמיטה. עמוס קורי שינה טריים הוא נמרח באוטו שלנו ומחרחר בדרכנו לגן. ואני שואלת – איפה הצדק החברתי?

או, אם זה כך, אז על מי אפשר להאציל סמכויות?

אמא לשניים, והפעם - בחורף

ישנם בין הבריות, כאלה שסדר ההתעוררות שלהם הוא מן תהליך נחמד שכזה: יקיצה, פיהוק, התהפכות, התרפקות, חיבוק הכרית, התמתחות, ישיבה, עמידה, פיפי וכו'. אצלנו במיטה התהליך הוא כדלקמן: שינה > קפיצה. או אצלה – שינה > קקי.

אמא לשניים, בינתיים

בוקר.

היתה לי תקופה בחיים, די ארוכה אם זכרוני אינו מטעני, והוא מטעני רבות בזמן האחרון, שרדפתי אחרי זריחות בכל מיני חורים בעולם. זריחה בפרו, בסיני או במצדה, היתה אירוע לקום אליו. אבל בימים טרופים אלו, הזריחה היא שרודפת אחריי, בכל יום, בלי לרוץ לשום מקום, מתוך מיטתי. אצלנו הבוקר מתחיל ב 5 ותלוי במזל אם אחרי ההנקה הזו היא תירדם שוב או לא. לא שזה משנה, אני כבר קמה, אבל השאלה עכשיו היא אם אפשר יהיה לשטוף פנים, להתמתח, או שאני הולכת לסחוב את הבוקר כמו סמרטוט.