אמא לשניים דורשת שיוויון בנטל

הנה סיפור שלא מצדיק את עקרון היחסיות: במהלך השנה סיגלנו תורנויות הקפצות של הילדים עם אימהות שכנות כדי לחסוך בתיזוזים שבדרכים פעמיים ביום. לפתע נחשפתי לתופעה מרשימה – כשאני מגיעה לאסוף את החבר בשעה 8 בבוקר, אחרי שאנחנו ערים בין שעתיים לשלוש, עמוסים בפעילות בלתי פוסקת הכוללת משחקים, אוכל, ויכוחים והגיגים, צריך לגרד את הטרמפיסט עם שפכטל מהמיטה. עמוס קורי שינה טריים הוא נמרח באוטו שלנו ומחרחר בדרכנו לגן. ואני שואלת – איפה הצדק החברתי?

או, אם זה כך, אז על מי אפשר להאציל סמכויות?
על המיטה

מאז שכתבתי את שני הפוסטים הראשונים, ולצורכי הישרדותי הנפשית, קובַּע בבית זמן שנת צהריים. אמנם מאז שהוא בחוג, יומיים בשבוע יורדים מהפרק, אבל אנחנו אומרים תודה על מה שיש. מה גם ששנת הצהריים שלי היא קסומה ואף אפקטיבית יותר, משנת הלילה. אני נרדמת ברמות עומק שאין לדמיין, ולעתים כשאני מתעוררת, אני בתחושה שמתּי לשעה.

ישנם ימים בהם אני מתעוררת לפניהם ומנסה לברוח מהמיטה כשהם עדין ישנים. זה זמן טוב לעשות כמה סידורים שיגרמו לאחר הצהריים להראות שפוי יותר. הבית שקט ויש אפשרות להכין את התיק ליציאה, לחתוך ירקות ופירות לארוחת ארבע ואפילו לשתות איזה קפה לבד. בדרך כלל אני מעדיפה לשתות את הקפה כמיטב המסורת הבגדדית, בחברה, אבל בימים מסוימים, נחמד לי לשתות אותו עם עצמי. הקפה הוא לא רק הנוזל השחור, אלא טקס שלם שמשול לתראפיה בֶהל. הוא מתחמם לאיטו, נמזג כשהוא מדיף ריח טוב בכל הבית ואני מתיישבת לי בניחותא. לפעמים אני אפילו טועמת ממנו.

על הילדים

רשמנו אותם לגנים איכותיים אך מפונקים, שמשאירים לנו סופשבוע ארוך. בשישי הם אתנו. ואם כך, חשבנו לעצמנו בתמימות, אנחנו ניצור חופש יש מאין. איך זה יקרה? ובכן, הם יקומו לבד, על השולחן יחכו להם קערות, קורנפלקס, חלב וכפיות, וכמו שאומרים (לא אצלנו) HELP YOURSELF. בישרנו להם בהתרגשות את לו"ז הבוקר מעתה והלאה בסופי שבוע. מדובר ב WIN WIN SITUATION, הם מקבלים קורנפלקס – צ'ופר גסטרונומי, אנחנו מקבלים התכרבלות במיטה לעוד שעה שעתיים. זאת היתה התוכנית.

ברבע לשש אחד מהם כבר מתחיל להתהפך ודואג שגם השני יבין מה קורה. תוך שניה הם מזנקים ומבקשים לגרור אותנו אחריהם, אבל אנחנו מזכירים להם שהיום אבא ואמא ממשיכים לישון. לאחר הטלת פור מי יחליף לה חיתול, אנחנו משחררים אותם לדרכם, אל הסלון, אל החופש. ההתחלה נשמעת נפלא - הוא מראה לה איפה לשבת, מוזג קורנפלקס לקערות, אנחנו מתהפכים במיטה, מאוד מרוצים מעצמנו.

מסתבר שהביטוי לא בוכים על חלב שנשפך, קשור לחלב פרה (שלא נכנס אלינו הביתה), על חלב אורז מותר, והבכי לא מאחר לבוא. חצי מהקרטון נשפך על השולחן ותכף על הרצפה. שוב הטלת פור מי קם, בסוף, מטעמי סולידריות, שנינו יוצאים. למרות שבוקר, אנחנו מהירים, מבהירים שדבר לא השתנה, מנקים וחוזרים למיטה. כעבור שלוש דקות, הוא מדווח שריח מסריח עולה מהחיתול שלה. אוקיי, נחנו, נהננו, היום מתחיל.

על מכונת הכביסה

מגיל צעיר מאוד ניסינו להרגיל אותה לענוד סינר בארוחות. מאותו גיל בדיוק, היא הבהירה לנו שלא יקום ולא יהיה. וכך, יוצא שכבר מארוחת הבוקר, אנחנו בכוננות ספיגה. מיותר לציין שהיא לא מדייקת עם הכפית לפה, וחצי מכמות דייסת השיבולת שועל נמצאת על החולצה והמכנסיים שלה. חלקים גושיים אנחנו מנסים להציל, אבל דווקא איתם היא קולעת, ומה שנשאר זה מיני טפטופים ונטיפים של דייסה מובחרת וניגרת, אשר עושים דרכם במורד הבגדים, דרך הכיסא אל הרצפה, ולא רק. אם חשבנו שכוח המשיכה הוא מטה, טעינו, הוא לכל הכיוונים האפשריים. אחרי כל ארוחה מהפכת סדום והחלפת בגדים. ניסינו הכל – לתת לה כפית קטנה יותר, ללמד אותה להיצמד לצלחת, לפתות אותה בעסקאות לגבי הסינר. אין עם מי לדבר.

בכלל, בגדים היום נידונים למספר שעות מצומצם. אם פעם יכולתי לכבס מכנס אחרי שלבשתי אותו שלושה ימים, לא עוד. ברגע שבגד עולה על הגוף, השעון מתחיל לתקתק עד שיגיע איזה חיבוק מלא בוץ, נישוק עם שפם ברוטב עגבניות, ולפעמים הם פשוט מורחים עלי את מה שיש להם על הידיים, ללא הבונוס של הבעת חיבה.

על אלוהים

מידי פעם יש להם איזו הצמדות מוזרה, למשל – איסוף קדחתני של חמציצים. הילדה בוזזת חמציצים סדרתית. אנחנו מגיעים לגינה ותוך כמה דקות היא מותירה קרחת יער ובכל יד שלה מונח זר חמציצים שהיא לועסת ובולסת ללא לאות. בוקר אחד בדרכנו לגן, היא התעקשה להגיע למקום בו נקטוף חופן. ידעתי שאין שום סיכוי להתווכח ושסירוב יגזול לי יותר זמן מהיענות. כמו כן נראה לי די פשוט למצוא איזו גומחה על הדרך. בדרך לגן, במקום להסתכל על הכביש, הבטתי לצידיו וחיפשתי ערוגת חמציצים לרפואה. אבל דווקא כשחיפשתי, כלום. כל הצהובים בדרך היו חרציות, או במקרה הטוב סביונים. רגע לפני שהתייאשתי, הגיחה מול עייני גבעה קטנה עמוסה חמציצים. שמחה וטובת לב ביקשתי שתחכה רגע ויצאתי לקטוף לה. אני מנסה לאמץ את הגישה לא לקוות לטוב, אבל לפעמים השמחות הקטנות האלה של היום משכיחות ממני את הסכנות שבדרך, ותוך כדי שאני קוטפת חמציצים בחדווה, מדמיינת את שמחתה בגן עם השלל, ועליזה על כך שאגיע לעבודה בזמן וללא ייסורי מצפון, הבנתי שהמגף שלי שקוע בתוך ערמה שכלב השאיר כמה דקות לפני, הטריות ניכרה היטב במרקם. כמובן שלא היה מנוס לעבור שוב דרך הבית ולהחליף מכנס, נעליים ואם הייתי יכולה – גם את עורי.

על הברקות של חברוֹת

במפגשים עם חברות, רוב הזמן אנחנו בניסיון להיזכר איפה הפסקנו. זו חתיכת אמנות לחבר את הדיבור שבין ההפוגות בהן היינו צריכים לקפוץ על כריות כדי למנוע התנגשויות ולתמרן בין כמעט אסונות, לכדי פאזל מאורגן של סיפור בר הבנה. כל זה לא גורע מערך המפגש שניזון מהחלפת קיטורים הדדית, מתן עצות והנהון תזזיתי. בחלק מהזמן, כשהילדים מעסיקים את עצמם ללא התערבותנו, אפשר אפילו לשמוע מה אחת מאיתנו אומרת לשניה.

באחד מהביקורים הללו, בנה של חברתי שאל מה יש לארוחת ערב, וזו השיבה לו בשמחה שאינה משתמעת לשתי פנים "פיצה"! תוך חצי שעה הגיעו על רכב דו גלגלי ממונע שני מגשים מלאים כל טוב, כמעט שאכלנו את הקרטונים. בתום הארוחה, הארגזים השטוחים נארזו אל מחוץ לבית. כולם היו שבעים ומרוצים, והמטבח – נקי, בלי שצלחת יצאה לשימוש, שלא לומר לרחיצה. זו היתה הארה בסדר גודל של רעש אדמה עבורי. נרשם ואוּמץ.

על האיש

אין מה לומר, הוא לא יושב לרגע, אבל תכנון זה לא הצד החזק שלו. כך שאם הוא רוצה להחליף חיתול למשל, הוא קודם כל מפשיט אותה, ואז שואל - בהפתעה גמורה – איפה המגבונים? איפה החיתול? וכך יוצא שבהחלפה שלו אני מתזזת ברחבי הבית בניסיון לאתר את החומרים הדרושים לביצוע המשימה. אם הוא החליט לצאת עם הילדים, התנאים הבאים יקוימו תמיד: ההתארגנות ליציאה תיארך כפול ארבע מהזמן שלוקח לי לצאת איתם, וכן, תמיד הוא ישכח דבר אחד הכרחי, ואני אאלץ להביא לו אותו לנקודת מפגש או למקום אליו יצאו (ואז כבר אשאר שם).

בדבר אחד אי אפשר להאשים אותו (וחבל) – קריאות התרנגול בחצר הסמוכה, שבמקום לקרוא ביום, הוא צורח בלילה, כל הלילה. כך שכל התעוררות מקרית של מישהו מאתנו, מלווה בקשיים אובייקטיביים לחזור לישון. כי לפסיכופט סדר יום משלו, הלו"ז שלו פחות צפוף והוא לא ממש טרוד בענייני היום שאחרי.