הילד השני (וגם אלה שאחריו)

צילום : ברק דנין

בילד/ה הראשון סידרנו חדר, השתתפנו בקורסי הכנה ללידה, הצטלמנו לאלבום הריון, עשינו יוגה, אכלנו נכון, נשמנו ונשפנו ללא לאות. את הילד השני כבר עשינו על הדרך, בתנועה. בגלל שיודעים פחות או יותר לקראת מה הולכים, החרדה - גם מהלידה עצמה וגם ממה שקורה אחריה, מווסתת. יש לכך יתרונות רבים אולם בכל זאת כדאי להשקיע מחשבה, תכנון וזמן, בהרחבת המשפחה, גם כשאנחנו כבר יודעים, משהו. 

הפוסט הזה מוקדש לחברותיי שני, ניצן, רעות ורחלי, שילדו לאחרונה את הילד השני. ארבעתן עסוקות בפינוי מקום, בהתמודדות עם תגובות הבכורים לשינוי, בקושי להכיל את מנעד הרגשות העולים אצל כל בני המשפחה. הורים רבים חוששים היכן יהיה מקום, בלב ובפועל, לעוד ילד. הורים אחרים מאמצים רגשות אשם כלפי הילד הראשון, איך אנחנו עושים לו את זה? מורידים את הנסיך מהסוס וגורמים לו להיאבק בבוץ על תשומת לב עם עוד מישהו. יש הורים שמאוד כועסים על איך שהבכור מתנהג בעקבות הלידה, ואחרים שמרגישים צורך עז להעניק יותר כדי שלא ירגישו שמשהו השתנה. אבל משהו השתנה. משהו גדול ומהפכני קרה במשפחה. עדיף לא להדחיק, אלא לפעול ברגישות.

כל מקרה לגופו, כל ילד/ה מגיב/ה אחרת, ובכל זאת מספר הצעות לרגל הצטרפות האח/ות החדש/ה למשפחה. נתחיל במה לא -

לא לשנות. הזמן שלפני הלידה הכי פחות טוב למעברים שמשפיעים על הגוף והנפש של הראשון/ה (כמו גמילה) ובעיקר לא אלה שמראים לו/ה שהשינוי בא על חשבונו/ה (כמו להוציא אותו מהחדר במקרה שהוא ישן אתכם). לחשוב על כך מראש, או לדחות לאחרי, גם אם זה יהיה הרבה אחרי.

לא לפצות במתנות. גם לא בממתקים או בבגדים. זה לא מה שהילד הראשון זקוק לו כשמגיח יצור חדש ודומיננטי כל כך לחייו. הוא רוצה אתכם, לידו, עוברים איתו את השינוי. אל תסיחו את דעתו ותחשבו שכך פתרתם את עצמכם מהתמודדות.

לא להשוות. כמו שאנחנו לא אוהבים שאומרים לנו "בגילך היו לי ארבעה ילדים וכלב"... מצד אחד זה בלתי נמנע, הרי אנחנו יודעים שהראשון התחיל ללכת בגיל כך וכך, והשני עוקף אותו בסיבוב. עם הראשון חשבנו ללכת לקלינאית תקשורת כי הוא לא התחיל לדבר, והשני בגיל שנה כבר אומר משפטים שלמים. יש המון מה להשוות, ותמיד יהיה. אפשר לדבר על הילדים, אבל לא צריך לעשות את זה בפניהם, כדי לא לתת להם תחושה של תחרותיות. גם אם אנחנו חושבים שהם לא מבינים, האנרגיה הזו מחלחלת אליהם. ובאופן כללי - לכל ילד יש את הקצב שלו, וידוע שבדרך כלל מיומנות אחת מפותחת (למשל מוטורית), באה על חשבון אחרת שנרכשת לאט יותר (למשל דיבור).

לא להכתיר. יש נטייה להזכיר לאחות הגדולה שהיא גדולה, ובעבור התפקיד אסור לה להתנהג עוד כילדה. הראשונה, למרות שהיא בכורה, היא עדין ילדה. וככזו מותר לה לבכות, להתנגח, להיות תינוקית ולקבל את זכויותיה הילדיות בבית. הורים שמעניקים לה את תפקיד ה"גדולה", שהיא ממילא שבויה בו כבכורה, גורמים לה להתבגרות מוקדמת ולהחמצת הילדות על כל המשתמע ממנה. אפשר לראות את זה בדיבור, בכורים משתמשים במילים ובנימה של הוריהם כלפי אחיהם הקטנים. לדעתי זהו משהו שצריך לעצור. אמנם הורה שלישי יכול היה מאוד לעזור לפעמים, אבל הוא יוצר אצל הילד ניתוק מעולם הילדים ושייכות לעולם המבוגרים, שבפועל הוא ממש לא משתייך אליו. אפשר להגיב לכך באסרטיביות רכה "רק אני אומרת דברים כאלה לאחיך", או "תני לי לענות לה, את תהיי רק חברה שלה".

לא לאפשר אלימות – בשום מקרה אי אפשר לתת לגיטימציה למצב של אלימות בין שני אחים/ות. הגדול יכול ללמוד מכך שבשל היותו גדול מותר לו הכל, הקטן יכול להבין שכקטן יש לו זכויות יתר. להורים יש לעתים נטייה להזדהות עם אחד הצדדים ולטעון בינם לבין עצמם "הוא הגדול, אי אפשר כל הזמן להגביל אותו, מספיק קשה לו". לרוב זהו טיעון שנובע מרגשות אשם על הסיטואציה החדשה שאנחנו יצרנו, עבור הילד האהוב שלנו. מצב כזה יכול לגרום לקטן להיות מפוחד מאחיו ולחוש שהעולם הוא לא מקום בטוח. כיוון הפוך יכול להישמע כך - "הוא הקטן, הוא לא באמת יכול לפגוע בו..." יש קטנים שלומדים את האסטרטגיה הזו ומאוד מציקים לאחיהם הגדולים מבלי שההורים מתערבים. המצב הזה מערער את הביטחון של הילדים, וגורם להם לחוש חסרי הגנה, נתונים למרות האחים ולבסוף גם יותר כועסים ואגרסיביים כלפיהם. חשוב להגן על שני הצדדים, לעצור כל הצקה ואלימות ולהגיד במפורש שזה לא מקובל. במקביל יש להדריך אותם לשיח ופתרונות שילמדו אותם להגיע לפשרה ולהסתדר יחד.

אז מה כן?

כן להכין לקראת המפגש. נכון שאף פעם זה לא ירגיש כמו מה שיקרה בפועל, אבל אפשר לדמיין, לחשוב יחד, לסדר את המקום במיטה, בחדר, כדי שהנחיתה תהיה רכה. ספרים מצוינים עליהם אני ממליצה – "האח החדש של אתמר" / דויד גרוסמן, הוצאת עם עובד. ו"משפחת הפילפילים" / אלונה פרנקל, הוצאת מודן.

כן לשתף. אני מכירה אישה שנושקת ל 70, שעד היום יחסיה עם אחיה רעועים, בגלל המשבר שהוא חווה כשהיא נולדה, אסור היה לו לגעת בה ואף להתקרב אליה, מחשש ההורים שיזיק לה. המרחק השאיר חותם ועד היום הוא פגוע, וכיוון שאין את ההורים לכעוס עליהם, העלבון מכוון אליה. לדעתי יש לאפשר לבכור לעזור, לעודד בניהם שיח, גם כשעוד אין מילים. לתת לו לגעת, תחת השגחה. בלי פחד, אך עם ערנות לכך שהתינוק/ת לא נפגע/ת.

כן לכבד כל תגובה של הילד הראשון – רגרסיות למיניהן, יש ילדים שחוזרים לעשות פיפי במכנסיים, שרוצים שיאכילו אותם, שמרביצים לאח הקטן. ילדים אחרים רוטנים מאוד, לא ישנים טוב, בוכים ודורשים תשומת לב אינטנסיבית. מצד אחד אי אפשר להעניק להם את הזמן שהוקדש להם עד כה, והם מתחילים להבין את זה. מצד שני, אי אפשר לכעוס על זה שהם דורשים את שלהם. הרי עד עכשיו הכל היה ככה, אז מה נשתנה? הרי מדובר בתסכול שאין כדוגמתו! אפשר להיות איתם שם, לחבק, להגיד "אני מבין שמאוד כואב לך", לצחוק יחד בחן על כך שהם רוצים להיות שוב תינוקות, אפשר לתת להם את זה קצת. זה בסדר. המתח הופך להיות טעון יותר כשלא מאפשרים מקום לתסכול, כשנלחמים בתופעות החזרה לתינוקות בנוקשות, כשנותנים לילד להרגיש שהוא לא בסדר. חשוב מאוד אף לעודד את הביטוי של התסכול מהמצב החדש ולא להשאיר אותו בבטן, יש הורים שגאים שהבכור כולו רק שמחה על השינוי, זה הרי בלתי אפשרי, הצד שלא מתבטא חי ובועט, הוא פשוט נשאר בפנים כי הילד לא מרגיש נוח להוציא אותו החוצה.

כן לחזק את הביחד שלהם, להגיד לגדול/ה בזמן ובמקום הנכונים (לא ליד אנשים, לא לשם ראווה) משפטים כמו "ראיתי איך היום הוא חיכה שתחזרי מהגן", "היא רוצה שתחבקי אותה", "הוא רוצה שתגיד לה לילה טוב". ובהמשך לתת להם תחושה של כוח כשהם עושים דברים יחד. למשל "איזה יופי אתם שרים/אוכלים/הולכים יחד". במקביל, אפשר לתת לכל אחד מהילדים זמן איכות לבד, לפי הצורך שעולה.

פשוט להבין. אכן אובדן הבלעדיות הוא מפח נפש לא קטן עבור הראשון/ה. אבל כשחושבים על זה לטווח ארוך, אין הכנה טובה מזו להמשך הדרך. שכן, איפה בדיוק יש לנו בלעדיות בחיים? בכל מקום אנחנו מתחלקים, ועדיף ללמוד איך לעשות את זה כשהורינו המיטיבים בסביבה, מכוונים אותנו כיצד להתמודד עם התסכול, מאפשרים לנו להסתכל על היתרונות ומציעים לנו נחמה בצורת חיבוק ואהבה בלתי נדלית.

ולסיום העיקר - לא להרגיש אשמה. כי גם אם יש פחות תשומת לב, פגיעות, ריבים וקשיים, הרי שבסופו של דבר, בעצם הענקנו להם את המתנה הכי גדולה שהם יכולים לקבל - את ההתנסות החברתית הראשונה, ממנה הם יצמחו למערכות יחסים אחרות, לאינטראקציות המרתקות שמצפות להם בתוך ומחוץ למשפחה, לקשרים שיטפחו במשך כל חייהם.