אוגוסט - מדריך הישרדות

הנה הוא מתקרב בצעדי ענק, החודש הזה שרציתם להתעורר בבוקר שאחריו, שקיוויתם למחות אותו מלוח השנה, שהשתוקקתם להיעלם מן העולם ולחזור כשהוא נגוז, נחבט, מת מפצעיו.

מקדימים אותו טקסי סיום השנה. אמנם לכותל אנחנו לא נוסעים, ובשלשות הם לא עומדים, אך בהחלט שומעים את "אולי עוד קיץ" (לא! לא עוד קיץ!), מביאים ממיטב הבישולים שילדים זבי חוטם ומלוכלכי גפיים מזנבים לתוכם את ידיהם המגואלות בדבק נגרים וכולם אוכלים יחד, מצטלמים, מסכמים ונושאים ברכות, חוץ מהילדים כמובן, שעסוקים בלטפס על עץ בלי יכולת לרדת ממנו לבד.

שיר הלל לקהילה, או - למה עברנו לפרדס חנה

בתקופת הרווקות שלי, בין טיוליי בארץ ובעולם, חייתי בבנימינה שלוש שנים. זו היתה תקופה של התבודדות, אבל כשכן יצאתי להתחבר, מצאתי את עצמי רוב הזמן בפרדס חנה, נהנית מהתגודדויות של חברים סביב מדורות, שרים ואוכלים יחד. התאהבתי בשדרות הדקלים המתנוססים משני צידי הכביש שמחבר את בנימינה לפרדס חנה, ועד היום כשאני עוברת בניהן זה מרגיש לי כמו תעלה מכושפת.

אחרי לידת בתנו השניה, ידענו שאם נשאר במרכז, לא נמהר לעזוב, בעיקר בשל נוחות הקרבה המבורכת לעבודה ולהורים. הגלגול ההוא היה הרתפקת נעורים נעימה, עכשיו רציתי לבחון את המקום מן ההיבט המשפחתי, האם נכון לגדל בו ילדים.

תדע כל יולדת עברייה

הפוסט הזה הוא תשובה לאחיינית שלי בת ה 12, ששאלה אותי למה ילדתי בבית. כמו שאומרים תמיד לגבי בנים, שעד שהם יגדלו לא יהיה צבא, כי נעשה שלום, אני מאחלת לנו (לא באותה הצלחה של השלום עד כה) שעד שהיא תגדל, יכבדו זכויות נשים, ויאפשרו לנו ללדת כרצוננו.

התשובה שלי מתחילה כך – אני לא יולדת בבית חולים כי אני לא חולה. בהיריון הראשון השתתפנו בסיורי לידה בכמה בתי חולים, והתפאורה של מזרקים בהיכון, וילונות לבנים וחדרים ללא חלון נראו לי לא מתאימים לחוויה המיוחלת.