שיר הלל לקהילה, או - למה עברנו לפרדס חנה

בתקופת הרווקות שלי, בין טיוליי בארץ ובעולם, חייתי בבנימינה שלוש שנים. זו היתה תקופה של התבודדות, אבל כשכן יצאתי להתחבר, מצאתי את עצמי רוב הזמן בפרדס חנה, נהנית מהתגודדויות של חברים סביב מדורות, שרים ואוכלים יחד. התאהבתי בשדרות הדקלים המתנוססים משני צידי הכביש שמחבר את בנימינה לפרדס חנה, ועד היום כשאני עוברת בניהן זה מרגיש לי כמו תעלה מכושפת.

אחרי לידת בתנו השניה, ידענו שאם נשאר במרכז, לא נמהר לעזוב, בעיקר בשל נוחות הקרבה המבורכת לעבודה ולהורים. הגלגול ההוא היה הרתפקת נעורים נעימה, עכשיו רציתי לבחון את המקום מן ההיבט המשפחתי, האם נכון לגדל בו ילדים.
העיר היתה מנוכרת וגדולה לי מידי, מצד שני בקהילה קטנה ידעתי שיהיה לי צפוף. פחות בא לי לבחוש בקדרות סוציאליות כל היום, חשובה לי פרטיות, ועוד יותר חשובה לי בחירה. לא הייתי יכולה להגיע למקום שבו יש גן אחד, מטפלת אחת, והכל נתון. אני רוצה לדעת, גם אם לא אשתמש, שיש לי אופציות.

חברתי האגדית יעל, בה התאהבתי לפני שנים במדבר, חיה פה כל השנים והתכנון שלנו היה להביא את המשפחות שיהיו לנו - לכאן. עד היום היא מטפחת פה קפואריסטים לתפארת, אבל ברית הנעורים הזו התפוגגה כשאנחנו רצינו לעבור והיא בדיוק עזבה. כך שגם נקודת אחיזה חברתית לא היתה לי. זה היה להתחיל מאפס.

גורם השכנוע מצידי כלפי האיש היה מבוסס יותר - החוף עם הרוח הכי טובה במישור החוף, הלוא הוא קיסריה, יהיה במרחק 5 דקות נסיעה מביתנו, כשאפשר להגיע לחניה עם הגלשן שני מטר מהים. התנאי מצידו היה לבדוק שנה ואז להחליט אם מתאים לנו להשתקע.

בואי שרה'לה, הולכים

התחלנו מגן. זו דלת שיכולה להוות בסיס לכל. הגענו לגן של ענתי, ראינו בו ילדים שמתהלכים בחופשיות, שמחה נבטת מעיניהם ואווירה של חופש. נכנסנו. התחנה השניה היתה בית. מצאנו וחתמנו. עד שהגענו דאגתי לדעת הכל על היעד – מרופאים מומלצים באזור ועד איפה מזמינים גז. לאחר שאספנו מידע מודיעיני מדוקדק, כולל מיפוי גינות ציבוריות, מסעדות מומלצות ורכילות מקומית בסיסית, עברנו. 

כמו כל התחלה, לא היה קל. לשבת בארבע אחר הצהריים עם הילדים ולא לדעת מה לעשות, לגלגל בראש מחשבות קורבניות ולא להכיר אף אחד ברדיוס של ארבעים קילומטר – זה לא הבילוי המועדף עלי. 

אבל אז נכנסה לביתנו דפנה, זה היה שלושה ימים אחרי שעברנו והיא באה עם כל משפחתה בחגיגיות והזמינה אותנו לחנוכת בית אליה הוזמן הרחוב כולו, כי הם עברו בדיוק לפני שבוע. דיברנו שתי דקות במהלכן חשבנו להקים וועד לשכונה ומיד ידעתי שנהיה חברות. שבוע אחרי תחילת הגן, אמא מיכל קלטה שהילדים שלנו משחקים והזמינה אותנו אליה עוד באותו היום. עכשיו היא העורכת הלשונית הרשמית של הבלוג הזה. מאז יצא לי להתאהב בעוד ועוד נשמות פה, וגם לפגוש חברים מן העבר באזור, מה שביסס את העוגן ותרם לתחושת השייכות למקום.

מה יש

יש אזורים שונים ואוכלוסייה מגוונת בפרדס חנה, אולם כבר כמה שנים טובות יש לפה "הגירה רוחנית". שילוב מעניין של יוצאי הודו, מחבקי עצים, מטפלים, אמנים ואנשי רוח. אז חזרנו מהודו, ונחתנו על הטוסיק ישר לחיים, אבל משהו נשמר. אנשים חיים פה עם הלב – מבלים זמן בבית, מגדלים את הילדים, עוסקים במה שהם אוהבים, מאמינים בדרך רוחנית כלשהי. לא כולם, לא תמיד, אבל השפה של הקהילה שאנחנו מסתובבים בתוכה מוכרת לנו - רחוק מהטלוויזיה, מפאסון ומהמרוץ. דיבור גובה עיניים, ומצד שני יצירתיות מתפרצת. ניתוק מהבורגנות ועם זאת לא משהו מעופף מידי.

יש את תיאטרון הידית והופעות בראגה, אפשר לצאת קרוב, לראות אמנים מקומיים, בלי לקחת משכנתא או להסתובב שעות בחיפוש אחרי חניה. אין פורמאליות - באים בפיג'מות, יושבים על מזרנים ושטיחים, שותים צ'אי או סיידר עם יין. בכל הופעה יש כמה עוללים עטופים בשלים שיונקים, ישנים או מאזינים למוסיקה. יש אפשרויות חינוך מגוונות  – אנתרופוסופי, מונטוסורי, דמוקרטי, הבית העגול וגשר על הואדי. יש חומוס מעולה ובתי קפה שכונתיים, חנויות יד שניה ואנשים שמוכרים את מרכולתם בבית. יש את שישי בואדי (לשעבר השקשוק), לילה לבן פרדס חנה, בתים פתוחים וקבלות שבת.

אפשר להתמוגג פה מאוסף נשות חייל עם יוזמות מרעישות ברוח קהילתית – מיכל ליבדינסקי שהקימה את מפגשי אהבת חינם היצירתיים והטובים בימי בין המייצרים, כתגובה לסיבה שבגללה נחרב בית המקדש. נפגשים בואדי להופעות, סדנאות ופעילויות שאנשים נותנים ללא תמורה. אחרים מביאים כיבוד, יושבים יחד על מחצלות ונהנים מהרצאות, הצגות ושיחות בין לבין. רותי שמיר שמארגנת מפגשים למי שמגדלים את הילדים בבית, כדי להיות יחד. בבתים ובחצרות, בגני שעשועים ובבתי קפה. טלי ומיכל שמרימות כל חודש מחדש את שוק החלפות לב העולם, בו מביאים מה שלא צריך בבית, מבגדים, דרך ספרים ועד כלי מטבח, לוקחים מה שצריך, ואת מה שנשאר תורמים. גלית פרטל, שיזמה את מעגל מתנות, מפגש קבוע בו אנשים מביעים את צורכיהם מבייביסיטר, דרך שיעור עזר ועד מכנאות רכב, ואנשים במעגל מציעים את עזרתם, ללא תמורה ובלי בארטר, אלא כנתינה במאה אחוז, וזאת כדי ליצור כלכלה מעניקה. רונית בר אילן שהקימה את האתר מושבה חופשית, יצרה מרחב וירטואלי לקהילה הפיסית. יש בו לוחות הזויים ובסיסיים כמו "לוח שיתופי פעולה", "הבארטרייה", "הספרייה השכונתית" ועוד. חוץ מזה אפשר למצוא בו טורים, אירועי החודש ואינדקסים מקומיים. ורד לב כוהנת הבישול הבריא של האזור, כותבת בבלוג שלה מה יש לצהריים מתכונים מעולים ופשוטים. היא גם זו שמנצחת על מסורת כיבוד הלידה לה זכינו בתקופה האחרונה:

אחרי הלידה קיבלנו אוכל מהורים מהגנים של ילדיי. "כיבוד" נשמע כמו עוגיות ושוקולד, אבל אלו היו ארוחות צהריים מושקעות שבשלו לנו. חברים נוספים - הקפיצו לנו דברים, ערכו לנו קניות, החזירו לנו את הילדים מהגן. נדי, הגנן של בתי, נרתם לכל עניין, מיוזמתו ועם שמחה אמיתית. לא מובן מאליו. מעבר לעזרה לצלוח את התקופה הראשונה שאחרי הלידה שהיא לא פשוטה בכלל בלי שההורים בסביבה, המחוות האלה המיסו את ליבנו.

סיכום זמני

ידידי נ. יסוד הקיבוצניק, גורס שאפשר להוציא את העירניקים מהעיר, אבל אי אפשר להוציא את העיר מהעירניקים. אז כשצריכים להסניף את העיר, אנחנו מגיחים ונהנים גם ממנה. ובלי קשר, אני לא עושה אידיאליזציה למקום הזה - יש פה עירייה שבקושי מחוברת לתושבים שלה, המפחמות של ואדי ערה נופשות בעורפנו אויר מזוהם מצד אחד והארובות של חדרה מצד שני, והכלבים והתרנגולים עושים לנו חור באוזן בלילות.

אבל בפרדס חנה אקבל אסאמאס בבוקר מחברה שמתעכבת כי היא לא הספיקה לחלוב את העז. חברים יבקשו להיפגש כדי להדבק מילדיי באבעבועות רוח. היחס בין האבות שמגיעים לקחת ת'ילדים מהגן הוא 50-50 מול האימהות. כל ילד בן שנתיים יודע מה זה קומפוסט. לא זורקים שום דבר כי תמיד איזה אמן יעשה מהשקיות, או הקופסאות, או שאריות הבדים – יצירות מופת. פעם בשבוע ככה יש פה מכירת חצר מדליקה, או מישהי שעץ הפרי שלה הבשיל והיא מזמינה את כולם לקטוף בפייסבוק. הים קרוב, גם ההר העגול, המעיין והכרמים.

אנחנו פה שנתיים ונשארים בינתיים.
קהילה - תנסו את זה בבית.