חופשה עם הילדים, חלק א' -"הסאבלט"

תכננתי לכתוב פוסט מבדח על החופשה הזו, אם כי בינתיים שום דבר פה לא מצחיק אותי. אבל אחרי הפוסט הקודם על אוגוסט, התקבלו תלונות במערכת שהתריעו על בעיית אופטימיות קלה. לכן אני שוקלת לחלק את הסיפור לשניים, אולי ההמשך יהיה טוב יותר. חוץ מזה האנשים שלי בשטח טוענים שאתם לא קוראים באוגוסט, כי כולכם עמוק באופטימיות שדובר עליה לא מכבר. 

נתחיל מרקע בסיסי : סיפורנו מתחיל לפני שנים, בעצם כשאני והאיש הכרנו, וכל פעם שהתקבל דיווח על רוח, הוא רץ לים. אחרי שהתגברתי על העלבון, החלטתי שאם אי אפשר להזיז אותו, אצטרף אליו.

בימי הקיץ החמים נכנסת רוח מטורפת לכנרת. נשמע טוב – רוח בחום הבלתי נתפס ששורר באזור בקיץ, אבל מדובר ברוח חמה ברמה כזו שאפשר לטגן עליה חביתה באוויר. רבים לא סובלים את התופעה, אבל יש קומץ של אנשים שנהנים ממנה בגדול – גולשי הרוח, שבקיץ עוזבים את הים התיכון לטובת הכנרת.

כשהיינו צעירים יפים ורווקים, היינו נוסעים בסופי שבוע להיזרק ביערות בסביבה, וכשהאיש היה גולש בצהריים, הייתי מראיינת לכתבות צפוניים מעניינים. בשנה הראשונה לאחר שבננו הראשון נולד, המשכנו במגמה, אך הפעם כבר לא יכולתי לעבוד תוך כדי, אז הייתי מחכה לאיש על החוף וניצלת עם הילד בארבעים מעלות בצל. אחרי אותו קיץ הודעתי לאיש שאם הוא רוצה שנמשיך להגיע איתו, גמרנו עם שינה בחוץ. היה לי חם וכבר פחדתי להיזרק ביער בירייה ולשמוע חזירי בר מחוץ לאוהל, או להתמקם בנוף מטורף ולהבין בחצות שלא רק אנחנו חושבים ככה, אלא גם אוסף צעירים שתויים שרוקדים על גג של מכונית, או שיעשו לנו חיפוש משטרתי בתוך האוהל כי במקרה התמקמנו ליד מסיבת טראנס מזדמנת. מצד שני לקחת כל סופשבוע צימר זו פשיטת רגל. אז חיפשנו לשכור בית לחודשיים, כדי להגיע לסופי שבוע ארוכים. שנה אחת התארחנו אצל סטודנטית שחזרה להורים בחופשת הקיץ, פעם אחרת אצל זוג שנמאס לו לתפעל את הצימר, ואז הגענו לקיבוץ בו אנחנו מתארחים זו השנה השלישית. כל שנה סוגרים עם משפחה שבאים לחיות בביתה כשהיא נוסעת לחו"ל, מה שנקרא – סאבלט.

המצאה מעניינת. מדובר בלא פחות מלהציץ לחיים של אחרים. בימים הראשונים תרים את הבית כמו במסע. אומרים לעצמכם – אם גם הם אוהבים את מורקמי ואוסטר, יכולנו להיות חברים. אם יש להם נחלה עם הל, הם מבינים בקפה. אם הם מחזיקים עוד פאטיפון, סימן שהם רומנטיים. משווים מה יש לאנשים באמבטיה, איפה הם שמים את הסוכר, איך ארגנו את החצר. חוויה אנתרופולוגית. מצד שני, מבינים את השונות - למשל בהרגליי הניקיון שלא תמיד תואמים, נזהרים – כי זה לא שלנו. מביאים או קונים הכל, מנייר טואלט, דרך שמן לטיגון ועד סבון כלים.

לכן סאבלט הוא לא חופשה במובן הקלאסי. פעם לא הייתי מבינה אנשים שנופשים בבית מלון. למה לשלם כסף על מגורים בבית דירות עם שכנים לא מוכרים? היום אני יכולה כמעט להתרגש מהמחשבה על לא לעשות שום דבר שקשור לבית במשך כמה ימים – לא לנקות, לא לבשל, לא לכבס. הפעם היחידה בה נסענו כהורים ל'הכל כלול' ביוון לפני שנים, גרמה לי להבין שזה לא בשבילי. הטרחה שבאריזות, טיסות ליליות ופריקות בחזרה, מעייפת אותי יותר מהמנוחה שבחופשה. מאזן לא משתלם, טרגדיה נוסח השועל והכרם. לכן מבחינתי אם נוסעים, אז או לתקופה, או ללילה. בשנים הראשונות היינו מגיעים לסופי שבוע ארוכים, אבל עם הילדים, הנסיעות הפכו קשות יותר והעדפנו לקחת חופש מהעבודה ולבוא לזמן ארוך, שבועיים ויותר.

לפני הנסיעה התחלתי לערוך רשימות. בכל זאת שלושה שבועות, בכל זאת שלושה ילדים, בכל זאת אוגוסט. צריך לחשוב על אי אילו דברים שכדאי שיהיו לידך בעת מצור. מבחינת הציוד, במקרה של משפחה, אין הבדל אם נוסעים לארבעה ימים או לשנתיים, לכן שבוע לפני התחלתי לארוז וכל הבוקר של הנסיעה תכננתי על אם נשכח משהו שעדין אין לי מושג מהו (חוט דנטאלי) ואיך נסתדר בלעדיו (קיסמים). יציאת מצרים היא קייטנה לעומת הנסיעה הזאת.

הדרך היתה מאתגרת בפני עצמה. התלבטנו אם לצאת בשנת הצהריים שלהם או על הבוקר. במקרה הראשון נמָנע מהפקקים של חמישי בצפון, במקרה השני נשים אותם באוזניים. בגלל כובד הציוד (והגלשן שצריך להידחס, הרי לשמו התכנסנו כאן) החלטנו לנסוע בשתי מכוניות: אני עם הילדים והאיש בלי מזגן. עד היום לא ברור למי היה יותר קשה. נסיעה של שעה ורבע, ארכה שלוש שעות, בעיקר בשל עצירות פיפי. הרבה פיפי, וכל כך למה? כי לא עניינו אותם הנוף, הדרך או פריכיות האורז שעטפו את האוטו כמו טפטים, אלא מימיית תרמיל שהאיש שם על הגב בגלישה עם צינור נשלף. האמת היא שזה משחק לא רע, צריך לפתוח בסיבוב את מה שתופס את הצינור ואז למשות את המים במאמץ שמזכיר שאיבה מבאר. אפשר היה לשמוח – הילדים שותים בחום הגדול, מה גם שכאשר הפה מלא מים הם פחות יכולים לשאול, לצעוק ולבכות. אבל כשבאמצע כביש מהיר הוא מתריע "אני צריך פיפי! דחוף!", זה קצת מלחיץ.

היו באוטו פרשנויות שונות לגבי ה"וויז", אחרי שהאיש הסביר לו מה זה לווין, הוא טען שאיש שיושב על ענן מתקשר ומסביר לנו איך להגיע כי הוא גבוה ורואה הכל, ואז הוסיף שאולי זה אלוהים. לעומתו היא חשבה שדובר הוויז הוא שוטר והיינו צריכים להרגיע אותה ולהסביר שהוא בסך הכל אדם נחמד שמראה לנו את הדרך שאנחנו יודעים, אך לא מסוגלים להתרכז בה.

הגענו. במקרה של נופש בבית מלון מניחים את הציוד, מחליפים לכפכפים ויורדים לארוחה, או לבריכה או לאירובי. במקרה של סאבלט, לפחות בהתחלה, מדובר בהרעת תנאים מחרידה. כי למרות האשליה של חופשה, השגרה ממשיכה לרדוף אחרינו, צריך לסדר ולהתרגל לבית החדש. כשאנחנו היינו עסוקים בריצה אחרי מיקום המלח ובהכנת רשימת קניות, הילדים היו באקסטזה, חולשים על מבחר הצעצועים, פוגשים ספרים שלא ראו מעולם, מקפצים בחצר ותוחמים את המרחב.

בערב, למרות שלא היינו בטוחים שזה יקרה, הגענו למיטה. עד אז נראה לכולם שכולם עייפים, אבל יש משהו בנינוחות של החדר שמקפיץ את האנרגיות ומתחילה השתוללות רבתי. אחר כך מגיע שלב הבקשות (מים, חיבוק, תוכניות למחר ועוד) ובסוף מצב כפית, בו הוא קופץ ומתהפך על טורבו והיא הוגה שירים בני שתים שלוש הברות (בעיקר בא-לי לא-בא-לי) בצעקות שמחה רמות. סופר נני היתה אומרת שמדובר במסר כפול: מצד אחד הודענו להם שהם הולכים לישון ומיד, מצד שני הם קרעו אותנו מצחוק ולא יכולנו להירגע ולהביא אותם למצב שינה.

אז כאן אני מסכמת את יומנו הראשון בחופשה, או כמו שמגדיר זאת האיש בדידקטיות מדויקת – אנחנו לא בנופש, אנחנו בחופש. נו, יופי.

המשך יבוא