 |
למרות היתרונות המובהקים באינפורמציה הנגישה לכל דורש בספרות, באינטרנט, בטלוויזיה, יש משהו בידע שמרחיק אותנו מעצמנו – מאינסטינקטים, רצונות פנימיים, מחשבות עצמאיות. לכן גם את מה שאני כותבת כאן, אני מציעה לקחת בעירבון מוגבל.
הפיכת התקליט (אם מישהו זוכר את המושג הזה), מלהיות ילדים להורים, הוא שלב מעבר קריטי בחיים. אולי חיכינו המון, יש ציפיות, פחדים, אחריות פתאומית וענקית על אדם שלם. ובכל זאת יש לנו שם בחירה מאוד מוחשית בין פאניקה ליצירה. מותר להילחץ, מותר לא לדעת, השאלה היא אם זו החוויה שמשתלטת על השהות עם התינוק. כי הרי יש גם המון התרגשות, שמחה, פליאה – וגם לאלה אפשר לתת מקום.
להיזרק מגן העדן
תארו לעצמכם שתקומו מהשינה בבהלה, זרוקים במקום לא מוכר, בידיים קשורות ועם רטייה סביב העיניים. זו חוויה די קרובה לתחושה של תינוק כשהוא יוצא מהרחם. לכן בימיהם הראשונים, תינוקות זקוקים לחוויה הכי קרובה לזו שהיתה להם בפנים – אורות רכים, רעשים שקטים, מגע עדין. הם לא רואים והם לא מבינים לאן הם נקלעו, תחושת חוסר שליטה ואי וודאות בלתי נתפסת. רצוי להשאיר את התינוק על האם אחרי הלידה כמה שאפשר, להרגיע, להכיר את הריח, הקול והגוף שלה מקרוב. וגם בימים שאחרי לשהות איתו בבלעדיות (על הבעייתיות בתינוקייה קראו כאן).
באותו הקשר אפשר לוותר על הדיג'יי באולם של הברית, גם ככה החוויה קשה לתינוק ולהורים, אז רעש רקע מחריש אוזניים בזמן שמגישים את הפונדנט לשולחנות האורחים המפזזים, מיותר. במקרה של תינוקת, אפשר להשאיר אותה אצל ההורים, או אצל הסבתא ולא להעביר מיד ליד של כל דודה שרוצה למשש ומתרגשת בנוסטלגיה.
הזדהות קושרת
נשים רבות חוות קשיים רגשיים סביב הלידה. יש שפוגשות בהם בתחילת ההיריון, אחרות בסופו ויש שמרגישות כך אחרי הלידה. בניגוד לכותרות שהיום נותנים לתהליך הזה – מדיכאון אחרי לידה ועד מחלת נפש, ווינקוט טען שזהו תהליך חשוב שעובר על האם, כי הוא יוצר הכנה לטיפול ברך הנולד.
וויניקוט, היה רופא ילדים ופסיכיאטר שפיתח את הטיפול דרך משחק. הוא דיבר על ההזדהות של האם עם הילד. בהקשר זה הוא הגה את המושג "מחלה הורית נורמאלית". מדובר בתקופה שנמשכת מההיריון ועד לאחרי הלידה, ומונעת בידי הורמונים. אז אימהות עוברות תהליך באישיותן שכרוך בשינויים במצבי הרוח באופן קיצוני, איבוד עניין בעולם החיצוני והשתקעות פנימה, עליה ברגישות החושית (טעם, ריח, מגע), רגישות ורגשנות שבאה לידי ביטוי בעיקר בהזדהות עם מצבים של חוסר אונים ותלות שפוגשים בחוץ. במקביל חלה ירידה בכישורים הקוגניטיביים. מי לא זוכרת? שתרים יד!
התחושות המציפות הללו פותחות ערוץ תקשורת עם התינוק, על בסיס רגשי – חושי, מתוך הזדהות. הרי התינוק נמצא במצב מאוד גופני, וחווה חוסר אונים חריף. זה בדיוק המקום אליו ההורה אמור להתחבר, ומתוכו להבין את התינוק וצרכיו באינטואיציה. וויניקוט טוען שה"מחלה" היא בעצם כלי טבעי שעוזר לנו לשער את החוויה של מי שמולנו. הגבולות מטשטשים, השניים הופכים לאחד וכך האם יכולה להעניק לתינוק את הטיפול המסור לו הוא דרוש.
להוריד את השעון
תינוק בתקופת חייו הראשונה הוא בתוך עצמו. לכן לא צריך לשמור על שקט מוחלט כשהוא ישן, גם לא לסגור אור. המענה כלפיו צריך להיות אוכל, שינה, ניקיון. בכל השאר (ויש שיאמרו לכל החיים ) - לא להפריע. אין צורך להעיר כדי להאכיל, הוא יקום בעצמו כשיהיה רעב. אם נהיה קשובים, התלונות שלו (צליל הבכי) בנוגע לרעב, עייפות וכו' ישמעו אחרת. הוא חייב לקבל מענה לכל מה שעולה ממנו, ביטחונו נבנה בתקופה קריטית זו. ככל שהחוויה שלו יותר רכה וקשובה, כך הוא יכול לסמוך על העולם ולהתפתח פיסית ונפשית באופן תקין.
זה לא אומר שאין לו מצוקות, שהוא לא בוכה, שאין חוסר נוחות ושקשה לשאת אותה. זה כן אומר שאין מקום לאתגר, או לחנך או להרגיל. את תירוץ פיתוח הריאות אפשר לשמור לשיעורי שחייה בגיל שש, בינתיים, תינוק אמור לקבל תגובה לכל מצוקה, גם אם אנחנו לא מבינים מהי ומנסים להגיע לפתרונות.
יש כל מיני שיטות – האכלה כל שלוש שעות, שיטת חמש הדקות להרדמה. למרות שאני חובבת זמנים, אף פעם לא התחברתי לאלה בכל הקשור לתינוקות. גם אם אתם מאמצים שיטה, אולי כדאי לחכות לשלב יותר בשל בו התינוק יכול לעמוד בהכתבה הזו שנוחתת עליו באופן מלאכותי. כי גם לנו יש ימים שאנחנו אוכלים פחות, ישנים יותר, או מתקשים להירדם. אף תינוק לא קרא מתי אמורה בדיוק להיות קפיצת הגדילה שלו, וביום כזה הוא מסוגל לאכול כפול מהרגיל או לישון כל היום. אין חוקים ורצוי לכבד את זה.
בריאות מבוקרת
הרפואה עוזרת לנו להתמודד עם מה שפעם היו מתים ממנו, זו תמיכה אדירה וחשובה, אך יש לנו שם בחירה – באיך, עם מי וכמה אנו רוצים להיתמך. כשאני עומדת להפגיש את הילדים עם רופא חדש, אני מבררת אם הוא נחמד. אני רוצה שהוא יהיה סבלן, יענה על כל מה שאשאל ויכבד את הילדים שלי וגם את דרכי להתמודד עם מחושיי גופם.
רצוי לזכור שרבות מההמלצות של מוסדות הרפואה הם עניין של אופנה - להשכיב על הבטן או על הגב, להתחיל לתת אוכל בגיל ארבעה חודשים או שישה, ועוד. יוצא מחקר, מפיצים אותו וזו הופכת להיות ההנחיה של משרד הבריאות. כעבור שנתיים יוצא מחקר אחר וההמלצה מתחלפת. לכן אין צורך להסתכל על ההנחיות האלה כתורה מסיני. אם התינוק שלכם לא מצליח לישון יותר מרבע שעה ברצף כי הוא מעיר את עצמו בקפיצות רפלקטיביות של הידיים, אפשר להפוך אותו והוא יישן מצוין. האכלה במזון יכולה להתחיל בלי שום תאריך, אלא ברגע שאתם יושבים לארוחת הערב שלכם והתינוק כל הזמן מושיט ידיים ופותח פה, הוא רוצה לאכול ואומר את זה מפורשות!
יש אחיות מקסימות בטיפת חלב, אבל שמעתי על חוויות של אימהות עם אחיות שרק מלחיצות - שאין מספיק חלב, ולא צריך לתת כל רגע להניק ומה התינוק בוכה וכל מיני ביקורות שאמא טרייה יכולה לקחת ללב, להיפגע ולחוש אשמה ללא כל צורך. חשוב לעקוב אחר ההתפתחות, אבל אין סיבה להיכנס להיסטריה אם התינוק לא מותאם לאחוזון - זו סטטיסטיקה, כל תינוק הוא שונה, ואלו בסך הכל מספרים. לא אכנס פה לדיון לגבי חיסונים, אך כן אגיד, שמי שבוחר לחסן יכול לעשות זאת באופן מדורג. אני לא חושבת שתינוק בן חודשיים צריך לקבל חיסון מחומש, ושמעתי על הרבה תינוקות שהיו חולים שבועות אחרי החיסון הזה. היום אפשר לפצל חיסונים, גם אם מדובר ביותר זריקות, ובכלל להתחיל לחסן בגיל יותר מאוחר, כשהתינוק יודע שאתם שם בשבילו וחזק יותר פיסית ונפשית להתמודדות עם הזריקה והשלכותיה.
כל ההבדל
כהורים בכלל וכאימהות בפרט, יש קשיים סביב הלידה – עייפות, קושי בהנקה אם בכלל היא צולחת, כאבים פיסים, סערה רגשית ועוד. ההבדל האישיותי היחיד בנינו לבין התינוק, הוא שאנחנו מכירים את מושג הזמן, ולכן יודעים שיעבור – הבכי, התסכול, הפחד. אנחנו מבינים זאת (גם אם לא הכל מסתדר כפי שציפינו) מניסיון חיינו, מהעבר, מהאפשרות לשינוי. תינוק הוא שברירי כי אין לו מחר. הוא צובע את העולם כולו ברגש שהוא חווה באותו רגע - בין אם מדובר בעונג עילאי כשהוא יונק, או לחלופין כאב היסטרי כשמציק לו בבטן. ההווה נראה לו נצחי וקיצוני, אורגזמי או נוראי. ההבדל הזה הוא תהומי בתפיסה, וממנו נובעת האפשרות שלנו להרגיע. ולא מדובר רק בידיעה שהבכי יעבור, הגזים ישתחררו, בסוף נרדמים. אלא שלא משנה מה יקרה – אנחנו אתך ונעבור את זה יחד.
צילום: ברק דנין
פוסט מעולה
השבמחק