שנת צהריים - החלום ושיברו

צילום: ברק דנין

אני מבקשת לפצוח בדקת דומיה לכבוד שנת הצהריים שלי, שהיא כידוע, היתה נכס צאן ברזל לי עצמי, מושא קנאה לכל האימהות בסביבה (=ברדיוס של 1200 קילומטר), ודרך כשרה להתבדח על חשבוננו בכל הזדמנות בחוג המשפחה והחברים. לא שזה היה אכפת לי. כי מהי מעט קנאה, או הרבה לעג, לעומת שנת צהריים? הייתי מוכנה שיצחקו עלי עד קץ הדורות ובלבד שאריח את הכרית בשעה שתיים כשהשמש בשיא תפקודה.

לא היה, אין ולא יהיה, כשנת צהריים לבריאות הנפש, ההורית בפרט. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כשגירדתי את עצמי ממעמקי המיטה בנואשות, נרגעתי במנטרה "לא נורא, נשרוד את היום כי יש צהריים". וכך הלכתי לי בטוחה, נכונה להשקיע, לא ידעתי על התהום המחכה לי בפתח.

חופשת לידה בידיים שלך

אחרי שכתבתי על ימיו הראשונים של התינוק, אני עוברת באופן ישיר לימיה הראשונה של האם, בכל תינוק היא חווה זאת מחדש ולעתים אחרת. 

משכב לידה הוא מושג שעבר מן העולם, אבל על פי "החוק" של פעם, אישה היתה צריכה לשכב במאוזן שישה שבועות וכל מי שמסביב עשה מה שצריך כדי לדאוג שהיא תשאר במצב הזה. אני מכירה מעט מאוד נשים שממש שכבו, במיוחד כשמדובר בילד השני ומעלה, אולם על כל אחת מאתנו להיות קשובה לגופה ולנפשה ולאפשר התאוששות עד כמה שניתן.