חתונת הנשים הראשונה שלי

לפני מספר ימים התחתנה חברת ילדות שלי עם בת זוגה. זו היתה חתונה על פי רוב כללי הטקס - אולם, חופה, סלמון. אפשר היה לעבור ליד ולחשוב שמדובר בחתונה רגילה - סידור שולחנות, סידור פרחים, אבל מתחת לפני השטח היה שם חוסר סדר ברמה של הפיכת שולחנות.

המראה מתחת לחופה הוא כמעט בלתי נתפס: שתי כלות, לבושות לבן ואישה שמחתנת אותן. סביבן חברים טובים ומשפחה, מצומצמת כמובן. זו לא חתונה להשוויץ בה לדודה שולה מחולון. והאמת היא שלא צריך להרחיק עד אליה, גם את השמרנות שלי יכולתי להרגיש.
כשחברתי ספרה לי שהיא יוצאת עם אישה בבית הקפה הקבוע שלנו, היו צריכים להלחים לי את הלסת חזרה לכיוון האוזניים. אמנם הכרתי אנשים שהיו בעניין בני מינם, אבל פתאום זה היה קרוב, ולמרות הסימנים המקדימים, לא יכולתי לתאר לעצמי מצב כזה אצל חברה כל כך טובה שלי. אז אם אני – בת הדור, חברה – הגבתי ככה, מה על הוריה?

תוך שהבטתי בה עומדת זקופה ויפה מתחת לחופה, חשבתי על הדרך שהיא עשתה עד שהגיעה למעמד הזה, בהחלט לא קלה. לגמרי נטולת תשואות בהכניסה הביתה אישה. הרבה כאב, תסכול ופחד עברו בהחלטה לתת תוקף לרצון האמיתי שלה.

עצמי אמיתי, עצמי כוזב

בסדנת הכתיבה הראשונה שהנחתי, אחת המשתתפות היתה עורכת הדין שבדיוק יצאה לפנסיה וכשהציגה את עצמה אמרה "מעכשיו אני מתחילה לעשות את מה שאני אוהבת". כמה עצוב, חשבתי לעצמי. כמה עצוב להגיד משפט כזה בגיל 65. מה היו עבורה החיים עד עכשיו?

וויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי שכבר הצגתי בבלוג בעבר, הגה את המונחים 'עצמי אמיתי' ו'עצמי כוזב'. הוא כתב עליהם מאמרים וספר שלם ("עצמי אמיתי עצמי כוזב", דונלד ו' וויניקוט, הוצאת עם עובד), אבל השורה התחתונה היא שכילדים יש לנו נטיות, כישרונות, כיוונים, שאנחנו כנראה נולדים איתם והם חלק מנפשנו. אם מאפשרים לנו ללכת בדרכנו, אנו חיים את העצמי האותנטי, האמיתי שלנו. אם ההורים, או החברה, או השפעות סוציאליות אחרות, מצפים מאתנו ללכת בדרכים שונות, אנו מאמצים לעצמנו 'עצמי כוזב' שתכליתו לרצות את הסביבה ולהתיישר לפיה.

אני חושבת שלכל דרך בה בוחרים יש מחיר. אלה הבוחרים ב'עצמי אמיתי', מוותרים לעתים על אהדת המשפחה והחברה וזה לא פשוט, במיוחד לילדים. אלה שבוחרים ב'עצמי כוזב', מוותרים על עצמם ויכולות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת בצורת סבל ודיכאון תמידיים.

להורים יש תפקיד קריטי בהתהוות הזו. הורים שמכבים את הרעיונות של ילדיהם, שכל הזמן מזכירים להם את הסיכונים, שאומרים להם"אני הייתי עושה ככה וככה", ישלחו את ילדיהם אל החיפוש עם צידה רעועה, עייפה, תבוסתנית. הורים שנותנים לילדיהם גב בבחירות שלהם, גם אם לא מכירים את הדרך, גם אם הבחירות לא נראות להם נכונות, גם אם קשה להם לקבל את הקשיים הנגזרים מהן, שולחים את ילדיהם לחיפוש ייעודם עם בטחון, שבסופו של דבר יפיח רוח בחלומותיהם ויהפוך אותם לאנשים שמחים, יוצרים, אמיצים, גם אם הם יבחרו להיות מדביקי פסיפסים.

אחד המכשולים של הורים מול ילדיהם בעניי, הוא ציפיות. יש הורים שמבקשים שילדיהם יגשימו את החלומות שנבצר מהם עצמם. הורים אחרים שואפים שילדיהם ילכו בדיוק בדרך שלהם. יש הורים שרוצים שילדיהם יעשו את ההפך כדי שלא יטעו כמוהם. את כל אלה עושים הורים בתום לב, מתוך כוונה באמת טובה, אך בלי כבוד.

תבונת הלב

בלי כבוד לאדם שעומד מולם, שמילדות רוצה ללכת אחר ליבו, והוא יודע. באמת שכל ילד יודע, מהי הדרך הנכונה עבורו. ואם לא מפריעים לו, הוא גם ירוץ לאורה ויצליח. נדרשת מהורים הקשבה לילדיהם. לפעמים זה מסובך, כי להקשיב למישהו, זה בהכרח לשים את עצמך בצד, לוותר על הניסיון שלך ועל האמונות שלך ועל הפחדים שלך. כי כל אלה פשוט לא רלוונטים כשמדובר באדם אחר.

יש משפחות שמתפרקות על סמך הפער: חוזרים בשאלה ממשפחות דתיות, ציירים מבתים מתמטיים, ילדי פרא ממשפחות פולניות, חוזרים בתשובה עם הורים אפיקורסיים, משתמטים ממשפחות לוחמים, סלחנים מבתים עקשניים, מחבקי עצים עם הורים ריאליים, סטנדאפיסטים עם אבא אינסטלאטור שתכנן להעביר את המקצוע בירושה לשמונה הדורות הבאים.

אני כותבת שזו חתונת הנשים הראשונה, כי אנחנו צועדים לעבר (או שאני בדיליי כי אנחנו כבר עמוק בתוך) עידן בו המשפחה המסורתית היא רק אופציה. יש אימהות חד הוריות, זוגות חד מיניים, גרושים שיצרו משפחה חדשה. אפשר לשפוט או לצקצק בנוסטלגיה. ואפשר פשוט להיישיר מבט למגוון, להודות על התקופה בה יש לאנשים חופש להחליט מה ומי עושה להם טוב, ללא הבדלי דת גזע ומין.

אני שמחה עבור חברתי ובת זוגה, שהצליחו, באומץ, אבל לא פחות בחכמה ובסבלנות, 'לרקוד על שתי החתונות'. את הדרך הארוכה להגשמת חלומן השכילו לעשות תוך מינימום נזקים ותוך כבוד להוריהן. גם להורים מגיעות תרועות - על כך שידעו בסופו של המסע הלא פשוט שעברו, לשים את הכל בצד לטובת אהבת בנותיהם ואושרן. לראות אותם שם איתן בשמחתן, גם אם היו רוצים שהכל יהיה אחרת, היה מרגש באופן שאין לתאר.

להרצאות וסדנאות כתיבה בנושא - לחצו כאן