חדר משלי, או - על הכתיבה.

מלצרות לא היתה עבורי ברירת מחדל של בין לבין עבודות, ממש אהבתי את המקצוע הזה – לשהות שעות באוויר הפתוח, לעשות כסף טוב מלחייך, כשהזמן טס. אבל בעיקר, בעיקר נהניתי מההתבוננות על אנשים. כאלה שנפגשים לצורך עסקים, הכרויות, החלטות. מפרלמנטים של זקני תל אביב ועד אמנים שעלו וירדו "מצוותא". הייתי משחקת עם עצמי בניחושים - מאיפה באו, מה הקשר שלהם למי שישבו איתו, על מה הם מדברים. לפי המבטים, תנועות הגוף, הטונים. על רחוב אבן גבירול של אז, לא היו פלאפונים להיות מוסחים באמצעותם, אנשים הסתכלו בעיניים, בספל הקפה, על הרצפה.

יום אחד ביקשתי מהברמן שיביא לי משהו לכתוב עליו, רציתי לשרבט. לא היה נייר, רק מפיות או קרטונים לבנים מצד אחד וחומים מצד שני, שפעם (ואולי עד היום בפיצוציות דרום תל אביביות), היו מגישים עליהם טוסטים. התיישבתי עם עט ביד והתחילו לעוף ממני מילים לכל כיוון.

לא הייתי צריכה להגות או לדמיין. כתבתי את מה שראיתי. מאותו רגע זה הפך ריטואל קבוע. ברגע שהיתה רגיעה, בדרך כלל בסביבות השעה ארבע, אחרי הבז של הצהריים ולפני זה של הערב, או בלילה מאוחר, ביקשתי קרטון של טוסט וכתבתי על צידו הלבן רגעים שצילמתי: האישה קמה משולחן תוך ויכוח סוער והאיש מוציא מהר שטר, זורק על השולחן ורודף אחריה. אישה מבוגרת מורחת אודם כשהיא מסתכלת במראה קטנה בידיים רועדות. אדם לוקח שאיפה מסיגר, נח לרגע בין פגישת עסקים אחת לשניה. ומאחורי כל אחד מאלה הייתי רוקמת סיפור: הזוג הראשון רב בפעם האלף, זו רוטינה קבועה עבורם, תמיד היא מוכנה להתפייס במילותיו המתקתקות, אבל זו פעם ראשונה שהיא קמה והולכת ולכן הוא מבוהל כל כך. המבוגרת שמרשה לעצמה לחתום את האבל על בעלה המנוח, במשיכת אודם על שפתיה הרוטטות. יש לה רגשות אשם, אבל פתאום היא רוצה להחזיר את הצבע לפניה החיוורות, שהלוא כמה זמן עוד נשאר לה?. איש העסקים מקים חברה, בזה הרגע הוא סיים פגישה בה משקיע הודיע לו שהוא לא ירתם לרעיון שלו (הוא לא אמר את זה מפורשות, אך זה היה ניכר מסיום השיחה, והוא יודע להבחין) ועכשיו רגע לפני פגישה עם הפוטנציאל הבא, הוא צריך לצבור אנרגיה מחודשת, באותה התלהבות, בלי שאיש ידע שהוא התאכזב הרגע ומת מפחד שהיוזמה שלו, בה השקיע זמן ואת הכסף שאין לו, תחסם רק מסיבה כלכלית.

ככה אני משחקת, עם דמויות, אירועים, זמנים. בסוף משמרת הייתי מגיעה הביתה, מוציאה בחושך את קרטוני הטוסטים מהתיק, יושבת מול מסך המחשב המרצד, המצאה חדשנית אז, ומעתיקה את המילים לתוך קבצים שאני שומרת בדיסקטים. ובמיטה עולות מחשבות - מה עוד יכולתי להלביש על הדמות ההיא ועל הסיפור הזה. ובלילה הסיפורים מתערבבים לי בחלומות. וביום שלמחרת הדרך לעבודה וממנה מוציאה ממני משפטים שאני נעצרת לכתוב בצד הדרך. תוך מספר שבועות אני כבר מסתובבת עם פנקס, כמו סופרים אמיתיים. תור בתחנת אוטובוס, פועלי בניין בהפסקת צהריים, ילדה רוקדת על רצפת הפסאז'. אני אורגת סיפורים, בוחרת צירופים, מכווצת דרמות שלמות לקרטוני טוסטים קשיחים.

בית הקפה בלונדון מיניסטור היה ה'חדר משלי' הראשון שהיה לי. שם התעורר הכישרון שקצת נרדם לו כשלא שמתי לב. שם פגשתי את כוח המילה ואת השיגעון השפוי שביצירה. משם הדרך נסללה לי – להוצאת הספר "מביאור", לפרסום שירים באתר שלי "קצת על אהבה", לעיתונאות, להנחיית סדנאות כתיבה ולבסוף לטיפול בכתיבה - מה שאני עושה היום.

ההזכרות תמיד מרטיטה את לבי מחדש, ואני אוהבת להפגיש אנשים עם היכולת המופלאה להרגיש דרך מילים. לפנות מקום לסיפורים. לברוא מציאויות מקבילות.

ב 3.1.13 , יום שישי, אהיה שותפה ביום כתיבה לנשים "חדר משלכן" עם מנחות קולגות, שגם הן עסוקות בפתיחת לבבות באמצעות הכתיבה. נפלס את הדרך ליציאה מהחדר בשאגות, דמעות או שירה, היישר אל תוך הדף.