באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר".
