"אמא עשו עלי חרם" - אלימות בבית הספר

ילד חוזר יום יום הביתה מבית הספר, חבוט. מתנכלים לו מסיבה זו או אחרת, הוא כבר יודע מה עליו לעשות - להשפיל מבט ולספוג. מילא אם זה היה אירוע חד פעמי, יעבור, יישכח. אבל לא, זו מציאות אליה הוא מתעורר בוקר בוקר. בעת שהוא לובש את בגדיו ומתארגן ליציאה, הוא כבר מדמיין בבעתה מה צפוי לו היום, איזו מנת עלבונות הוא עתיד לקבל לידיו הקטנות ולהתהלך איתן לאורך היום, החודש, החיים. מסביב לא מבינים מדוע הוא נכשל בבחינות ויורד בלימודים. לך תסביר להם שהוא ממש לא יכול להתרכז. מפָחד, ממחשבות טורדניות, מהלם. אז הוא חולם בהקיץ, מתחפר במחשב, ישן המון, זה המעט שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו, לברוח. האופציה הבאה לזקוף את קומתו, להשיב את הכבוד האבוד, היא פשוט להיעלם.

"הילד מוכשר" - כמה מילים על אמנות.

נשים גדולות

מרגע שחברתי אמרה את המילים האלה, כבר לא הייתי במופע. זה היה ערב אחד, כשצפיתי לראשונה בהופעת פלמנקו. מחול הוא סוג של אמנות שאני לא הולכת לראות, אולי כי בלי מילים קשה לי. וכשסוף סוף יוצא לי לצאת, בא לי ללכת על בטוח. אבל היתה הזדמנות עם חברה וצללתי. היה מקסים, אבל האמת היא שתשומת הלב שלי היתה במקום אחר. כי ברגע שהתחיל, לחשה לי יעל "תראי את הנשים האלה, הן בכלל לא רזות, איזו נוכחות". ובאמת לרובן היו ירכיים, טוסיק, חזה. לראות ריקוד של נשים שלא צריכות לעמוד בתכתיבים של דוגמניות או של גברים, היה מרענן. בין הרקיעות, הקסטנייטות והשמלות המתנפנפות, הבולטות הנשית שלהן הביעה כשרון עצמתי משוחרר. נהנתי כפליים.