"הילד מוכשר" - כמה מילים על אמנות.

נשים גדולות

מרגע שחברתי אמרה את המילים האלה, כבר לא הייתי במופע. זה היה ערב אחד, כשצפיתי לראשונה בהופעת פלמנקו. מחול הוא סוג של אמנות שאני לא הולכת לראות, אולי כי בלי מילים קשה לי. וכשסוף סוף יוצא לי לצאת, בא לי ללכת על בטוח. אבל היתה הזדמנות עם חברה וצללתי. היה מקסים, אבל האמת היא שתשומת הלב שלי היתה במקום אחר. כי ברגע שהתחיל, לחשה לי יעל "תראי את הנשים האלה, הן בכלל לא רזות, איזו נוכחות". ובאמת לרובן היו ירכיים, טוסיק, חזה. לראות ריקוד של נשים שלא צריכות לעמוד בתכתיבים של דוגמניות או של גברים, היה מרענן. בין הרקיעות, הקסטנייטות והשמלות המתנפנפות, הבולטות הנשית שלהן הביעה כשרון עצמתי משוחרר. נהנתי כפליים.
לראות או לא לראות – זו השאלה

כבר שנים שאני לא רואה סרטים אלימים. קצת פחות זמן שאני מחפשת סדרה טובה להתמכר אליה. כולם דברו על "שובר שורות", אז האיש הוריד פרקים וראינו שניים, אבל פרשתי. כי כבר אחרי הפרק הראשון הרגשתי שלא עושה לי טוב - המכות, המתח, העולם התחתון. חברתי התסריטאית גלית רויכמן, המליצה בבלוג שלה על הסרט "שש פעמים" שנאסר להקרנה במוסדות חינוך. "זה סרט שחייבים לראות", היא כותבת, "עם המון אמת". למרות שקשה עם המראות האלה, אמנות טובה עסוקה בלהראות את הצד האפל, להתעמת עם רעות וחולות, להעיר אותנו.

יצירה לשם יצירה

בדרך לכיכר רבין, למסע הלוויה של אריק איינשטיין, כשהילדים חורפים מאחור ואני נהנית מרגע נדיר של חיבור לשירים שהושמעו ברדיו, חשבתי על האדם הזה שיצר במשך עשורים ולא נענה לדרישות החברתיות של היום בכל הנוגע לאמנות השיווק. יש תחושה שבתקופה הזו היצירה מונעת בעיקר על פי הלך הרוח הכללי, קצב מחיאות הכפיים, מהירות קניית הכרטיסים בקופות קיסריה. במצב כזה נשכחת התעוזה שבעשייה האמנותית, נפגם החופש הפוטנציאלי שבה, טוהר הלב מוחלף בתואר שמעניק הקהל. 

ריקוד הלב

להורים יש תפקיד מאוד חשוב בעיצוב חוויית היצירה עבור ילדים. כשהנחתי סדנאות כתיבה היו פונים אלי הורים שספרו בהתרגשות שהילדים שלהם, בני השבע או התשע, כותבים המון ומקסים, "ואם אפשר לעשות עם זה משהו". הייתי מדברת איתם ארוכות, לא רק כדי להגיד שאני לא מקבלת ילדים לסדנאות, אלא כדי להציע שיניחו להם. עכשיו ילדיהם עושים את הדבר הטהור והאמיתי שהוא יצירה שבאה מלבם. אולי להם כהורים יש צורך לארוז את "זה" לכדי "משהו", אבל אין שום צורך. לימוד עלול לפגוע בשטף היצירתי המתפרץ ולעצור את מה שהם עושים טוב כל כך באופן נקי וחף מהישגיות או מדידה. אני מכירה מישהו שאחרי סדנת כתיבה עם סופר מפורסם ואהוד, הפסיק לכתוב למשך שנים, בשל הביקורת הנוקבת שלו. מישהי שלמדה איתי תואר שני בכתיבה יוצרת, התפרצה בבכי בשיעור אחד ויותר לא ראינו אותה. גם לסדנאות שלי הגיעו כמה ניצולי לימודים שרמסו את היצירה שלהם בשם מקצועיות, דיוק או השד יודע מה. לא משנה אם מדובר בכתיבה, ציור או ריקוד, היצירה של ילד עם עצמו – על דף טיוטא, מול המראה, בהצגה שהוא מאלתר בין בובות – היא רגע נדיר של חיות, הנאה, טוהר. כהורים אפשר להתעניין, לשבח ולהתפיל. כל התערבות ברוח אחרת, תסיט לכיוון של תחרות או אישור סביבתי שתוציא את הילדים מהרגע המזוקק שלהם עם עצמם.

בייבי כלום

אבל למה להתחיל בגיל שבע, כשאפשר עוד לפני שנולדים. לא ראיתי, אבל אין לי שום מילה טובה להגיד על הרעיון להכניס מצלמות לחדרי לידה. אני מבינה את הצורך לחלוק את עצמת החוויה, אבל עם ישראל נשמעת לי בחירה, איך להגיד, קצת המונית. אפילו הרגע הזה, הרגע האינטימי הזה, לבני הזוג, לתינוק החדש שיצא לעולם, מופקע לטובת הציבור וחברו המושבע – הרייטינג. בניגוד לאמנות דוברת האמת אותה ציינתי לפני כמה שורות, כאן מדובר באמת שמתעוותת נוכח מצלמות. השאלה היחידה שהייתי רוצה לברר היא: נשים אהובות – למה אתן עושות את זה לעצמכן? במקום לקחת בשתי ידיים את האפשרות הנדירה להיות חופשיות באמת – להתפשט, לא להוריד שיערות המרגלים, לצרוח עד אימה, לבכות בטירוף – אתן מכפיפות את עצמכן לעין כל? הרי אי אפשר להיות באמת חופשייה כשאת יודעת שמצלמים. בעצם יש לי עוד שאלה, והפעם להפקה: אז מה עוד לא ראינו? דעיכת אנשים בהוספיס? אולי יום עם רוחץ גוויות? הרי גם אלה עוצמות של החיים. אבל אנחנו מעדיפים אמנות  שתעבור חלק בגרון ולא תדרוש מאתנו שום דבר מעבר לצקצוק או גיחוך.