החיים, המוות, והשבריר שבניהם

התדהמה. לא המוות עצמו כמו ההלם. זה מה שהיה קשה כל כך לעיכול ביום בו הודיעו לנו על מות האם של בת משפחתנו האהובה. בשעת אחר צהריים, באזור הבטוח שלה, בנסיעה לטפל בהוריה, בתאונת דרכים. רגע אחד וזהו. קבלנו את הטלפון המצמרר שהחיים מתחלקים ללפניו ואחריו. לאסון הפרטי הזה, שגם אחרי שהזמן יעבור וירפא, יגלגל את הסדרים באופן שונה משהיה.


לפני יותר מעשר שנים הייתי בדרהמסלה שבהודו, בקורס "טושיטה", מעין ויפאסנה למתחילים. עשרה ימים של מדיטציה. בניגוד לשתיקת הויפאסנה הרועמת, כאן המדיטציות היו מונחות, מובנות באופן תהליכי ורגשיות. ביום האחרון, עברנו מדיטציה מודרכת בה דמיינו את המוות שלנו. זו היתה מדיטציה מרתקת. בכמה הזדמנויות בחיים יוצא להגות בכך. לא לנחש איך זה יקרה ומתי, אלא להיות ברגע בו העולם סביב ממשיך להתקיים כשאני רואה אותו ממקום אחר. ההנחיה המשיכה למבט על הלוויה שלנו, וריטה, המנחה החד פעמית שהובילה את הקורס, ביקשה מאתנו לחשוב על דבר אחד משמעותי שמאוד רצינו, אבל לא הספקנו לעשות בחיים. לחשוב על פספוסים של סוף תוך כדי החיים עצמם, זו חתיכת הזדמנות. סרקתי את החיים שלי עד כה, באמת שלא היה לי על מה להתלונן. הייתי נאמנה לעצמי ולשאיפותיי, בחרתי באנשים טובים שהקיפו אותי, השתמשתי באיכויות שלי. אבל פתאום זה עלה. מחלל בלתי מזוהה, נשכח. משדה פתוח שחיכה למגע. אבא שלי, שעם כל הבלגאנים שהיו בנינו, לא הספקתי להגיד לו שעם זאת ולמרות הכל, אני אוהבת אותו. זו היתה ידיעה עמוקה שפתאום הציפה אותי, ואחרי שהתבוססתי בדמעות, ביקשתי מריטה לצאת להתקשר, והרמתי אליו טלפון לארץ, ואמרתי את המילים הנשכחות האלה. שנייה מזוקקת בה העולם עצר. רגע אחד של דום בתוך המרוץ להשבת הילדות האבודה.

אני חושבת על מערכות יחסים קרובות, האם נאמר בהן מה שצריך להיאמר. אני לא מדברת בהכרח על השתפכויות של אהבה. אלא על אמת, גם אם היא כואבת. שיתוף בקשיים, התייעצויות לגבי תהליכים נפשיים. רק לא להישאר בלדבר כל יום ולהגיד "הכל בסדר", כי למי הכל בסדר? מילא בסדר, אבל הכל?

הכל יהיה אחרת. חיים חדשים ללא אדם. אולי הכאב הגדול יותר מההלם הראשוני הוא היום יום שיצרוב כל פעם מחדש. בלספר על הילד שעשה צעד, בלחלוק איזה רגע מצחיק, בלדעת שגם אם לא מתראים, יש תמיד אותה שם ברקע האינסופי הזה, שאין לו שם. חשבנו שיש עוד זמן, אבל לא. הזמן כבר איננו, מה שהספקנו זה מה שיש עכשיו.

כשאני חוזרת למיטה, ללילה ללא שינה, אני מסתכלת על הילדים, בשנתם הערבה, עדין, בנשימות הנינוחות, פניהם שלוות, רפויות. כפות רגליהם קטנות. אני מזועזעת מהשבירות של הגוף. מהפרידות שעוד יהיו לנו אחד מהשני. מהרגע השאול הזה יחד שאף אחד לא מבטיח לנו מתי יסתיים.

תודה

שבעתי

אני מניח את מקלות האכילה

זהו שיר המוות של סנטוקה, משורר הייקו יפני. נוכחות מלאה אינה דוחה דבר. בלי להגיד "חבל שלא"... או "אם היה לי עוד זמן הייתי..." כל היסוס שלנו להגיד את המובן מאליו, להרגיש באמת, להגשים חלום, מעמיד את המימוש בסימן שאלה, בגלל פחד.

יום למחרת ליוויתי את בני משפחתנו שנסעו לניחומים ולסידורי הלוויה. עצב גדול חבק את כולנו. אחרי שהם עלו למטוס ישבתי עם הוריי על ספסל בבן גוריון, בוהים. שלושתנו חמושים במשקפיי שמש שהסתירו את העיניים האדומות והנפוחות מהלילה האחרון. קבוצת דיילים עשנה מולנו. לקחתי אוויר ואמרתי מילות אהבה מובנות מאליהן. בדרך לאוטו, בחניון הטרמינל, קבלתי אסאמאס מחברה שבנה הראשון הגיח לעולם.
רגע מזה, רגע מזה.