הלייק המדובר - אף פעם לא הבנתי מה הכוח של הלחיצה הזו, פתאום זה התבהר - מצבור של לייקים זה כמו להיכנס לבית קפה מלא, אתה יודע שאם כולם בפנים, כנראה שקורה שם משהו טוב. אבל אז קלטתי שהלייק הוא לא התחייבות לכלום, כלומר גם לא לעניין שלך בתחום שאותו אתה מסמן כ"אוהב". אנשים פנו אלי לעסקאות חליפין של "עשיתי לך אז תעשי לי" בכלל בלי קשר. יותר מזה, הבנתי שיש אפשרות לקנות לייקים בהתחברות לתוכנה כזו או אחרת, ממש כמו זיוף של רייטינג.
אחר כך שמתי לב שאני יושבת, אולי שעה ביום, בתוך הפייסבוק. קוראת כל משהו שמישהו עשה, פתח, מכר, השכיר, רוצה להיום ולאתמול ולמחר. וואו, חשבתי לעצמי, כל כך הרבה דברים קורים כל הזמן. כמו בחיים! היה מעניין, אבל קצת מתיש. אי אפשר לסנן, המידע זורם כל הזמן בכל מקום. תחושה של הצפה ופיזור מטורפים.
מילא זו היתה שעה ביום. אבל מדובר בשעה שנפרשת על פני יום שלם, כי כל שעה בערך, הלכתי לראות מה קורה אצל אנשים, וכמה אוהבים אותי. הקש ששבר את גב הגמל היה שפייסבוק לא זיהה את הדף שלי נכון. כשפניתי ליערה והיא לעוד יועצים, נאמר לי שאי אפשר להבין את החוקיות של פייסבוק וכנראה שהדף יסתדר מעצמו. אי אפשר להבין את החוקיות??? מה זה, נסתרות דרכי אלוהיי הפייסבוק??? ואם זה כך, זהו לא האלוהים אותו אני מעוניינת לעבוד.
מילא היתה מעורבת כאן חדוות כתיבה, אבל בגלל שהציעו לי לכתוב כל יום איזה כמה מילים ולא טקסט ארוך, רק כדי שהדף שלי יהיה בתנועה, יצא שמעל חודש לא כתבתי טקסטים ארוכים ועמוקים כמו שאני רגילה ואוהבת. אני יודעת שהזמן של אנשים קצר היום, אבל מקווה שמי שרוצה להתעכב על משהו שחשוב לו – עוצר. ומי שלא – כנראה שהכתיבה שלי לא מתאימה לו. הבנתי שצריך לפנות לאנשים, שצריך להציע מבצע כדי שיכנסו, אבל הפיתוי הכי חם שאני יכולה להגות בימים אלה, הוא מילים, מילים ועוד מילים.
כמעט ירדתי מהעניין, אבל אחרי כל ההשקעה והלמידה תוך כדי הזמן שאין לי, כבר היה לי קשה לשחרר. זה הזכיר לי שבתיכון הלכתי למסיבת עצמאות עם כמה חברות, באיזו וילה בהרצלייה. המסיבה היתה זוועה, מוסיקה גרועה, אנשים לא לרוחנו, נורא. אחת מחברותיי אמרה שמבאס אותה ללכת עם כל המאמץ שעשינו להגיע ועוד עם מאה השקלים ששילמנו. אמרתי לה שיותר גרוע זה להתאמץ ולשלם ואז להישאר לסבול. התחפפנו משם.
קראתי קצת על הסוציולוגיה של הפייסבוק. קווי אפיון של מכורים, הפיצול שאנשים מרגישים בחיים האמיתיים ובפלטפורמה הזו שמאפשרת להיות מישהו אחר, למשל שהכל טוב ונעים אצלו, או להפך. הכוח העצום לקבל כל הזמן פידבק, לשתף, להיראות. זה הרי צורך של כולנו. והבנתי שהתחושה המרכזית שלי היא - שבזמן שאני בבית, עם הילדים, בעבודה, כולם כל הזמן חוגגים, או מתגייסים לפרוייקט נעלה, או מפיצים את יצירתם לכל עבר. בקיצור - שאני לא בעניינים.
אז שחררתי. אני לא רוצה לצעוק "המלך עירום", כי אני רואה יוזמות מדהימות בפייסבוק ואנשים שרוכבים על הגל בעשייה יצירתית ובתשוקה משמחת. הנגישות, הקלות בה שואלים, מקבלים עזרה או מתקשרים, היא מסחררת. לכן אולי אני בכלל יורקת לבאר ממנה אני שותה. הרבה אנשים מגיעים לבלוג שלי דרך הפייסבוק. אמשיך להופיע שם, בדף ומחוץ לו, אבל לא כדי לקדם, ולהיות בעניינים, אלא רק במינונים הנכונים לי, או כמו שהבת שלי אומרת במתיקות שאינה משתמעת לשתי פנים "שזה לא יבזבז לי את המוח".
ופתאום חשבתי שזה העניין של פסח, היציאה לחירות. כי גם אם יש סחף כזה של מיליוני אנשים, בין אם אחרי ערוץ של תקשורת, ובין אם ניקיון אובססיבי לכבוד החג, זה לא שהם טועים, אלא שאני רוצה לבחור.
אז תודה לכל מי שמפרגן, אתם עוד תשמעו ממני. בפסח אני נוסעת לחופשה מדברית, ובינתיים, תעשו לי לייק אה?
ביג לייק מיה.
השבמחקמזדהה המון.
אני אישית כבר פחות ופחות מסתכלת בפייסבוק ופחות ופחות מעלה סטטוסים.
אהבתי מאד- לייק גדול!
השבמחקאין ספק שמי שלא מתחבר לפייסבוק חבל שישחית את זמנו שם.
כותבת מתוך אהבה וחיבור לפייסבוק, אולם לגמרי מבינה את כל מי שלא. זה בסדר :-)
אני לא חושבת שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם מלאכותיים לנו.
תעשי את מה שאת אוהבת. סיכוי מעולה שתהיי הכי טובה בזה כך
אנשים היום נאבדים בעולם האפשרויות הבלתי נגמרות,
השבמחקרוצים הכל מהכול, כי כולם "רוצים", כי כולם "שם".
עשית, ניסית ואמרת - "לא מתאים לי" וזו הדרך הכי נכונה להתנסות ולעשות
סחתיין עלייך !
ביג לייק
השבמחקאת תמיד מצחיקה אותי בכתיבה שלך וזה נהדר
היי מיה,
השבמחקאני מאוד אוהבת את הפוסטים שלך, הם מאוד נכונים ומדמים את המציאות שאני חווה ביום יום.
תודה רבה על כל מה שהנך עושה, את עוזרת בהתלבטויות יום יומיות בסוגיות כל כך משתנות.
יפה יפה!
השבמחקתמשיכי לכתוב טקסטים ארוכים ועמוקים כמו שאת רגילה ואוהבת. בטוחה שאני לא היחידה שיוצאת נשכרת מהם :-)
וכמו שכתבת - חירות היא היכולת לבחור. זה החופש האמיתי.
LIKE :-)
השבמחקאני אוהב את האמת שלך.
מה שלא נכון לך, לא יישאר.
איפה הזמנים שהייתי מדפיס לך סיפורים :-)