הי את, ורצפת האגן שלך

יושבת יפיפייה ברכבת, לידה מתיישב בחור צעיר ושואל אותה : למה את מעוותת את הפנים כל הזמן ? היפיפייה עונה לו : "יש לי כאב שיניים". הוא נותן לה נשיקה בלחי ואומר לה : "אני רופא, זאת הייתה נשיקה מיוחדת, זה יירפא לך את הכאב". איזו זקנה מאחורה פונה אליו : "לי יש טחורים בתחת, אתה יכול לעזור גם לי"?

אני חושבת על עולמה הפתוח של הבדיחה הזו. על הזקנה שבמרחב הציבורי שוטחת את ענייניה הפנימיים בפני גברבר שרמנטי. נשים רבות לא מספרות על הבעיות שלהן - לא לרופא, לא לבן הזוג, לא לחברה. אחוזים מאוד גבוהים של נשים סובלות מבעיות באזורים מוצנעים וחיות עם כאב ותסכול יומיומי. נשים שיש להן עצירות כרונית, שבורח להן שתן, שכואב להן בחדירה בזמן יום יחסי מין, שהרחם יוצא להן בין הרגליים.
זה אזור שפחות נוח לדבר עליו, ראשית כי לא רואים אותו, ואולי נוח להסתיר. שנית הוא קשור במיניות ולעתים מטעמי צניעות לא רוצים לחלוק. יש נשים לא מרגישות שיש שם בעיה, שזו בעיה בפני עצמה – לא להרגיש את האזור. אחרות מדחיקות או לא יודעות מה לעשות עם זה.

קצת אנטומיה

לאישה יש שלושה פתחים – האחורי – פי הטבעת, האמצעי – הנרתיק והקדמי – השופכה. שלושת הפתחים האלה מאוגדים בשרירים שמקיפים אותם, זוהי בעצם רצפת האגן. ליקויים ברצפת אגן הם תוצר של תורשה, שימוש לא נכון בגוף כמו עצירות בכל יציאה, טראומה (לידה קשה למשל) או חוסר פעילות לחיזוק המקום. את השרירים האלה ניתן להפעיל ולחזק כמו כל שריר בגוף, על מנת לשמר את האזור הזה באופן בריא.

האבולוציה מתרגלת למצב החדש, נשים אמנם יולדות פחות (בממוצע, בשל אפשרות המניעה), אך יולדות מאוחר (יחסית) וחיות יותר (הידד!). כוח הכובד לוקח את האיברים כלפי מטה, ואם שרירי רצפת האגן לא חזקים דיו כדי להחזיק את האיברים שבפנים (רחם, שלפוחית שתן, מעי), אלה קורסים ומתחילים לזלוג דרך איפה שאפשר. הנרתיק הוא מקום רחב מספיק, הרי יוצא ממנו תינוק.

קראתי כתבה על נשים שמתגייסות ליחידות קרביות ובשל המאמץ שהן לוקחות על עצמן גופן נחבל, חלקן פוגעות ברחם שלהן ויוצאות מהצבא עם נזק בלתי הפיך – כשהן לא יכולות ללדת. אין צורך להלחם לשיוויון במקומות בהם הוא לא נועד לכך. השוני בביולוגיה שלנו גורר אחריו השלכות מרחיקות לכת לכל תחומי החיים.

ההיבט הרגשי

הסטטיסטיקה מדברת על אחת מתוך שלוש נשים שיש לה ליקויי ברצפת האגן. כנראה שבמציאות השיעור גבוה יותר, כי יש נשים שלא מודעות לצניחה, או לדליפת השתן או לזה שעצירות כרונית זו בעיה. אחרות לא מספרות, מבושה. למה שנהרוס את אידיאל היופי שאנחנו מחזיקות עבור החברה כולה בגלל קצת אי נוחות?

מתחת לאידיאל היופי המדובר, יושב הגוף שלנו, פונקציונאלי לכל עניין ודבר. כל הזמן הוא מדבר, הגוף הזה. אומר את שעל ליבו, ושריריו וכליותיו. וטוב, טוב שהוא מדבר. אמנם לא תמיד נעים לשמוע, אבל לרוב הוא יודע לפני שהמוח רוצה לקלוט. מתחת לפיזור העננים של השכנוע העצמי, הוא מספר לנו בנאמנות אין קץ, סודות על מה שעובר עלינו. בדיוק.

אני חושבת על מה אומר המצב הזה על נשיות בת זמננו, על העומס, והלחץ , והמתח, שחוות נשים בשל ציפיות גבוהות וקריסה למולן. בבית, בעבודה, בחברה. זה בטח משפיע על ההחזקה שלנו, לא את העבודה והילדים – אלא את עצמנו. הניסיון לספק את הסחורה בכל מקום בא על חשבון הקשבה לגוף, מנוחה, נשימה. אני זוכרת את הזעזוע כשראיינתי את מירב שרמן שעוזרת לנשים להכיר את המחזור שלהן, ומישהי בקבוצה ספרה שבעבודה אין לה זמן ללכת לשירותים, וכשהיא כבר מגיעה למקום הנכסף, היא לוחצת כדי שהשתן יצא מהר והיא תוכל לחזור לענייניה.

מה לעשות

במדינות מתקדמות בעולם, בהן רואים את טובת האישה ורוצים לעסוק במניעה ולא בתיקון של מה שכבר ניזוק, כל אישה אחרי לידה מקבלת באופן אוטומטי מפגשים עם פיסיותראפיסטית של רצפת אגן. כאן זהו שירות שניתן כהפניה למי שמבקשת מרופא נשים דרך קופות החולים. מה שעצוב הוא שגם אנשי המקצוע לא מכוונים את הנשים. מיילדות אומרות ללחוץ ולא מסבירות באיזה אופן (אין שום הכנה לכך מצד בתי החולים), רופאי הנשים לא מעלים את המודעות לנושא ומציעים מיד ניתוחים או הוצאת רחם.

הרגלים בסיסיים שיכולים להוות הקלה על המצב או לפחות למנוע החמרה הם - אי הרמת משאות כבדים (כולל סלי קניות וילדים שכבר הולכים), הקפדה על פעילות גופנית מותאמת (התעמלות מסוג ריצה או קפיצה טרמפולינה עלולה להסב נזק גדול יותר אפילו), זמן מנוחה באמצע היום, ולבסוף - למידת תרגול שרירי אצל אשת מקצוע – פיסיותראפיסטית של רצפת אגן. בימים הרובים אפרסם ראיון עם אחת כזו (רונית הלפרין, שתרמה רבות להכנת הפוסט). עד אז, אפשר להעביר את הפוסט הזה לחברות, וגם לחזור להתחלה, לקרוא שוב את הבדיחה וכשתצחקו הפעם – לכווץ.