ילד מונדיאל

אי אפשר להגיד שהוא ירש את הטרפת מאבא שלו, כי האיש בכלל לא בענייני כדורגל. באותה נשימה ממש, אי אפשר להגיד שהוא קיבל אפילו שמץ, מאמא שלו. כי לדעתי מדובר באחד המשחקים היותר משמימים עלי המדשאות. אנשים, מבוגרים, רצים, רצים, רצים. אין לי מושג לאן ומתי הם מסיימים ובעיקר – למה.

אבל בחודש האחרון מסתבר שאיכשהו, דרך שורשים עלומים, צמח לו ילד כדורגל.
אולי הכל התחיל מהחוג. כל השבוע הוא סופר כמה ימים נותרו עד שיגיע ראשון אחר הצהריים. מתרגש, מתאמן, עולה על נעלי ההתעמלות ועף על המגרש. זה המשיך כשהוא התחיל לבקש מסבתא וסבא חליפות, כדורים, בירכיות ומנגבי זיעה. וקיבל כמובן. מאז הילד כבר לא הולך. כלומר הוא מתקדם, אבל רק כשיש לו כדור ליד הרגליים. ככה הוא זז ממקום למקום. פסקול הבית הוא חבטות של כדורגל על הקירות. קו הכדור חרט על הקיר פס שחור. אחיותיו חטפו כבר אי אילו כדורים בצלעות, וגם אני פעם כמעט עשיתי סלטה באוויר שהוא שיחק איתי חטיפות בלי שידעתי.

כל גול או כמעט גול, יש טלפון לסבא, שמסביר לו איך מסי בישל ואת מי ניימר טיגן, ממש תוכנית בישול. בסוף, במקום כל הטלפונים האלה, סבא מזמין אותו לראות משחק יחד. יושבים בבית דירות במרכז, וכשיש גול צרחות מכל חלון, הוא שואל את סבא "מה, כולם רואים???" ההתרגשות גוברת. אנחנו לא לבד בעולם, כולנו, יחד, העדר הגברי, עומד וצופה ונדבק בחיידק.

ממשחק למשחק הוא קולט את הג'סטות  – לתפוס ת'ראש. לפקוד על מֵסִי מה לעשות. להגיד "אלוהים ישמור". לראות משחק בפאב. כן, אי אפשר לפסוח על מונדיאל בלי אחד על מסך ענק, מוקף טסטוסטרון מתפרץ, ושאגות ועצות אחיתופל. במקרה שלנו הגדיל אוהד לעשות והגיע כולו צבוע תכלת לבן, לא רק על הפנים, גם על הידיים והרגליים. האוהד הזה, שבמקרה הוא גם הבן שלי, פגש שם אוהדים נלהבים נוספים, עם חולצות ותופים. אח"כ מגיע שלב ההמבורגר. כי אין משחק כדורגל בפאב, על מסך ענק, בלי המבורגר ובירה וגרעפס טוב בסוף. לקינוח, מגיע מאמן החוג, זה אותו המאמן שהכניס גול במספרת במשחק הורים ילדים. הוא רק קפץ, אבל הקיסם כבר עמוק במדורה ולמרות שכבר ממש מאוחר, וכולנו גמורים, אי אפשר ללכת עד שהמשחק יוכרע.

כיוון שזו הדרך היחידה להגיע אליו בימים אלה, בשבת אנחנו משחקים. בהתחלה הוא מזלזל, בכל זאת אמא, בכל זאת כדורגל, בכל זאת הוא גומר עלי לפני שהתעטשתי. אבל אני נותנת פייט, והוא חוטף גול בדקה הראשונה. אני אומרת לו שישים לב שהוא מזלזל כי הוא חושב שהמשחק בכיס שלו בלי להתאמץ, ומיד הוא אוסף את עצמו לגליץ' מפואר והתוצאה לא מאחרת לבוא. 3:1 לו. לפחות המשחק נגמר ונשאר לי קורטוב אוויר בריאות, אני מהרהרת כשאני דבוקה לדשא במצב מאוזן, בעת שאני מחזירה לעצמי את הדופק.

לא שזה משפיע ישירות על החיים שלי, אבל הטלוויזיה הופקעה, בזמן המשחק הוא פתאום נעשה רעב, ואני עסוקה בלטגן חביתות, להגיש שתייה, ובטח במונדיאל הבא יגיע שלב הפיצוחים. עדין לא ירדתי לסוף דעתו של נבדל, אבל בהחלט נשארתי לראות כמה וכמה פנדלים ונסחפתי במחשבה שזו ממש טרגדיה שמשחק מוכרע בסופו של דבר על מזל.

בראשית היה משא ומתן, אח"כ כל פעולה בבית הותנתה בזה שהוא רואה את המשחק, סיימנו בפתק על המקרר עם התאריכים והמשחקים, שאסור לקבוע שום דבר אחר בזמן שהם משודרים. בהתחלה הודענו שהוא נשאר לראות רק מחצית ראשונה, מאוחר יותר התפשרנו על שניה, בסוף גם התכופפנו גם להארכות ולפנדלים. זה שהמשחקים הגורליים של חצי הגמר משודרים באחת עשרה בלילה זו בעיה? תלוי את מי שואלים. כי מבחינתו הוא רואה אותם, למרות שגם אנחנו ישנים בשעה הזו.

בחוג הכדורגל הוא כבר עושה אווירון. בבית הוא מקריין את המשחק שהוא מריץ בין השערים שמסומנים בנעליים של כולנו. בבוקר הוא חייב להתעדכן בתקציר לגבי המשחקים שהוא לא ראה לצערו בלילה. כל הבית מלא דגלי המדינות המשתתפות שהוא צייר, וצבע, ותקע להם מקלות לנפנוף. כשאני נענית לאיזו בקשה שלו, הוא מיד שר "עולה עולה עולה עולה". ברור שאנחנו מארחים בגמר את כל החבר'ה פה.

זהו, הוא נכנס. אני מקווה שתהיה לו לגיטימציה פנימית להביע רגש גם מחוץ לגזרה זו, אבל אין ספק שזה המקום הגברי היחיד, בו מותר לגבר של היום - להרגיש. אני רואה את ניימר, נער בן 22, מתיישב עם הראש בין הידיים על המגרש רגע אחרי שהמשחק נגמר בפנדלים, ובוכה. ואף אחד לא חושב לעצמו "איזה נמושה", או שהוא מגזים. השדרנים ברקע מדברים על כמה לחץ מופעל עליו, ותוהים מה היה קורה לו אם ברזיל היתה מפסידה בשמינית הגמר, ולכולם פתאום ברור שזה בסדר – להשתלהב, להתאכזב, לצרוח משמחה או למרר בבכי כדי לפרוק לחצים.

כי זו לא תבוסה אישית שלהם - בחורה שלא השיגו, הפסד עסקת חייהם. זה כישלון ציבורי, זו אחוות הרעים של הקרב, אפשר להתחבק בשיא, אפשר להתחכך בתחתית. מחר כל זה יעבור, אבל לרגע, אפשר להיות שם יחד, ופשוט להרגיש.