ארץ חדשה

עוד כמה שעות אנחנו אמורים להגיע למרכז. אתמול בלילה בדקנו תרחישים אפשריים לאזעקות בדרך, כשנגיע או בחזרה. אם להתפצל לשתי מכוניות, שלא כל המשפחה נמחקת אם נופל עלינו טיל. אולי הסידורים שאנחנו צריכים לעשות סובלים דיחוי, אבל זה כבר מה שאמרנו לפני שבוע, ומי יודע אם עוד שבוע גם יהיה מסוכן. שיחה קשה שהשאירה אותנו עם מועקה.

עוד כמה שבועות אנחנו נוסעים מכאן, לטייל. עוד תקראו על כך בפוסטים הבאים. לפני חודש נפגשנו עם מספר משפחות שנוסעות לתקופה. חלק מהן היו עם כרטיס בכיוון אחד. יוצאות לחפש מקום נורמאלי לחיות בו. אחרי הפגישה הרהרתי ברעיון הזה, בחיפוש אחר מקום טוב. בעידן בו תוך שלוש שעות אתה מעבר לים, אפשר לדון בו. העולם נהיה נגיש, מדינות מאפשרות להתחתן, לעבוד, לגור גם אם לא נולדת בהן. אנשים ממירים את דתם, מינם, עיסוקם, חדשות לבקרים. 

לי אין חופש בתוך תחושת העולם הקטן. אני כבולה למקום הזה בנימיי הדקים ביותר. המשפחה שלי, החברים שלי, השפה שאני לא יכולה להרגיש בלעדיה בשום מקום בבית. אבל הבית שלי – כבר לא מה שהיה פעם. אריק איינשטיין כתב בזמנו "הו ארצי מולדתי את הולכת פייפן" וכולם היו בשוק שמלח הארץ מתריס כך על הטאבו. אבל כבר תקופה שכואב לי כל כך.

לבי נחמץ. אולי תמיד היתה שחיתות ועכשיו היא רק יוצאת מהארון, אבל המנגנונים היום יותר מתוחכמים. הקומץ שמתעשר על חשבון כולם, הקשיים שמערימים עליך אם אתה רוצה לגור פה, לקנות פה בית, לזוז. הכניסה לכיס בכל צעד ושעל בפתיחת עסקים והקריסות שאחרי. אנשים עובדים כמו חמורים, לא רואים את הילדים שלהם, רודפים אחרי הזנב של עצמם. עושים מהפכה חברתית וחוץ מההבנה שכולנו יחד בבוץ, לאף אחד למעלה זה לא מדגדג. וכל זה משפיע – על הבתים, על הזוגיות, על הילדים, על החברה. אנשים נהיים אפאטיים, ציניים.

האם זה העם הנבחר? שבוחר פעם אחר פעם מנהיגים שמאכזבים אותו, מרמים אותו במצח נחושה, משאירים אותו על הקרשים, חיים על חשבונו בלי שמץ של בושה? זה שכל היום יושב ורואה האח הגדול בתבוסתנות? עסוק עד הגרון בתוכניות מעליבות של סלבריטאים סוג ז'? ועכשיו לקינוח – גם מלחמה.

אני רואה מה קורה פה עקב המלחמה הקייצית שפוקדת אותנו. בהלם מההתלהמות ברשתות החברתיות. מתביישת בדרך בה אנשים מוצאים אויב כדי לרדות בו את כל התסכולים שצברו בחייהם הפרטיים. נבוכה לדעת ששכניי הרביצו לעובדים ערבים במרכז קניות סמוך לביתי. נחרדת עם תושבים שחיים לצלילי אזעקות. עצובה לראות מראות מזעזעים מהפצצות בעזה. פוחדת לכתוב את הפוסט הזה.

אני שומעת גנרלים שמדברים בשטנה  מצדנו ומצד החמאס. רואה את פרשני הטלוויזיה זורעים אימה באמצעות מניפולציות מעליבות. האם באמת אנחנו "כותשים אותם"? זו מילה שהפכה לחביבת הקהל בתקשורת. ואם זה כך מדוע הם ממשיכים לירות, לא טיל אחד ממשגר ששרד, אלא מאות טילים מידי יום? כי לי נראה, שבדיוק כמוהם, גם אנחנו מפחדים. את השיחה הזו שניהלנו אתמול האיש ואני, חיים אנשים מהדרום יום יום, זו השגרה שלהם. למה מגיע להם לחיות ככה? הבדיחה שהפכה צינית על זה שילדינו לא ילכו לצבא מחליאה אותי. היא מעידה על תודעת מלחמה כוללת אצל כולנו עמוק בפנים. ולכן קל לנו כל כך להסחף אחרי קיצוניים שמכתיבים לכולנו את הדרך המפוקפקת הזו.

אני מזהה בעצמי את הסחף של תנועת המלחמה שבתוכי - נקמנות, אלימות, כעס. אבל מנסה, משתדלת בשלטון הפנימי, למוד הסבל של התפרצויות שיש להן מחירים כואבים, למשול באלה, לנווט למקום אחר. כשהילדים שלי שואלים, אני מסבירה להם שכמו שהם רבים, גם מדינות רבות. אבל כשאני שומעת את קברניטי הקרבות מצידנו ומצידם, אני לא יכולה שלא לחשוב – שהם ילדים, בדיוק כמו ילדים. מצטדקים, מאשימים, מנופפים בהישגים דביליים. אני שומעת אותם אומרים "נטפל אחת ולתמיד במנהרות" וחושבת שזו הונאה. כי הרי הם לא יפסיקו להלחם ואנחנו לא נפסיק להתגונן. הם זורקים טילים, אנחנו מיירטים, הם בונים מנהרות, אנחנו נכנסים. ואז יהיו מצבות, ויתומים ואלמנות, ויעלו מיסים, כל הזמן נגררים לאותה שפה, לאותה צורת חשיבה צרה. מוכנים לעשות הכל כדי לשמר את המוכר.

צר לי שאני הורסת את החגיגה, אבל אני מעדיפה להתגאות בהישגים טכנולוגיים מתחום הרפואה ולא בכיפת ברזל. אחדות בעם סביב אירועי החטיפה הם נחמדים, אבל הם לא ממלאים אותי גאווה, אלא צער, על זה שרק עבור דם אנחנו מוכנים להתאחד. אין לי כוח לתהלוכות לוויה, להספדים בלופ שמספקת תקשורת צמאת דם שמוכרת לכם אדרנלין ממכר. לא רוצה להיות עורף חזק. כי מה משנה לאמא של ילד שנהרג בעזה שישראל לא פגעה בו במתכוון? ומה זה משנה לאמא של חייל צה"ל שהוא מועלה בדרגה לאחר מותו? מותו!!!

מלחמת השחרור היתה מלחמת אין ברירה, אולי גם אלה שבאו אחריה. אבל עכשיו, זו טענה מופרכת. כי יש ברירה. ללכת בדרך אחרת. כמו שהיתה ברירה עם מצרים ועם ירדן ולקח לנו זמן ושאר רוח של אדם אחד, לזהות אותה. וכמו אז, צריך לקפל את הזנב ולהגיד שמה שעשינו עד עכשיו לא עובד. עובדה. אני לא פוליטיקאית, אבל אני יודעת שאיפוק זו לא תכונה שיכולה להחזיק מנהיגות. וחוסר כנות, וכהות חושים, וחוסר צניעות, ולנהל מלחמה בקור רוח - זה גם נמוך. כי מה שצריך ליזום פה, הוא את האפשרות לא ללחום. מילא נערים בני 18, אבל בעלי משפחות, אבות לילדים, שהולכים ומסכנים את עצמם בעזה??? אני באמת, אבל באמת לא מבינה לאן אנחנו הולכים מפה. 

מי שכתב בתהילים "בקש שלום ורדפהו" הבין שלעשות שלום עם אויב, זה פחות כיף מבירה עם חברים. ובכל זאת, הוא טען, צריך לא רק לבקש שלום, כפי שאנחנו עושים מעל שישים שנה, אלא לרדוף אחריו. פשוט לרדוף. אבל כאן פוליטיקאים רודפים רק אחרי הקדנציה הבאה. אז אין מחשבה קדימה על אמת. בסרט "שומרי הסף" שישה ראשי שב"כ, לא אחד או שניים מהם, לא חצי, כולם. אומרים בזה אחר זה שצריך לדבר עם טרוריסטים, כי הדרך של עכשיו לא נכונה. הם, כהעבירו את כל חייהם על חרב, מבינים שהיא, לא הפתרון.

כשמדינות מתנהגות כמו ילדים צריך הורה אחראי, מבוגר שיודע להסתכל רחוק, אל אופק אחר. דרוש מנהיג שלא חושב במונחים של שקט יחסי, או עד הקיץ הבא. אלא איזה גנדי או מנדֵלה, שיכול לחשוב על פתרון יצירתי, שישנה את התודעה ההשרדותית שאנחנו מתרפקים עליה בחיבוק חונק. דרוש בעל חלומות, שיפרק וירכיב הכל מחדש. שלא יבקש הפסקת אש של שש שעות, אלא שינוי תודעה של אלפיים שנה. זה קרה כבר באירופה, ובהודו ובדרום אפריקה. אז למה שכאן, בארץ הקודש, זה לא יקרה?

שלא יספרו לכם החברים שעברו לגרמניה כמה נהדר להם. הגירה היא תלישה, היא התמודדות יומיומית עם פיצול פנימי וחיצוני. אני גם מודעת לאנטישמיות אי שם. אבל זו לא סיבה לשיר עכשיו שירי הלל למולדת. המולדת היא עובדה, נולדתי פה. יש לי בחירה ללכת, לכל מקום שאף אחד אחר לא מחכה לי בו. אבל ההשענות על החלום, כבר מיצתה את עצמה.

זו פעם ראשונה בחיי שאני חושבת, שחבל. חבל שאני כבולה לפה כל כך. חבל שאני אוהבת את המקום הזה עד בלי די. חבל שרק מילה בעברית חודרת אל עומקיי אל נשמתי. כי קשה ומייאש. ביום העצמאות האחרון לא ראיתי דגלים. גם אני לא תליתי. לא מוכנה להערצה עיוורת. עברתי את הגיל. אני לא ילדה בת 18 שמסוגלת להתחבר בגאווה לטוב למות בעד ארצנו. והי אז, הייתי שם לגמרי והאמנתי בזה עד תום. אבל עכשיו, כשיש לי כלים לחשוב אחרת ממה שלימדו אותי, אני לא יכולה. היום, יש לי כבר מה להפסיד. אז עכשיו נלחמים, כי צריך, וזה ארגון טרור, אבל איפה היד המושטת?

תמיד שמעתי ישראלים אומרים שלגדל ילדים באמריקה זה לא טוב. שאם מישהו באמריקה נופל אף אחד לא בא לעזור לו. זו אגדה אורבנית חלולה. זה גם לא המדד היחיד לאיכות חיים, שרצים אליך כשאתה נופל. כי מה עם עד שאתה נופל? מה עם החיים עצמם? בישראל של שנת 2014 ההרגל הארור של נרדפוּת קורבנית משאיר אותנו בחושך, כמו אנשי משל המערה של אפלטון, שלא מאמינים שכמה צעדים החוצה, הצללים נגמרים, ואפשר לראות שמש.