קפיצה למסע

זה היה ברור שנעזוב את הארץ על הגחון. לא משנה כמה פעמים עברנו על רשימות הסידורים, בבוקר יום הטיסה רצנו, טלפנו וסיימנו עוד המון סגירות קטנות ואחרונות. זאת בנוסף לעומס הפרידות שריגש והתיש אותנו כאחת, ולהתעוררויות הזויות באמצע הלילה.

טיסה

מה יותר גרוע מטיסה של עשרים ושתיים שעות במצטבר, עם שלושה ילדים מתחת לגיל 6? כל זה פלוס תולעים.
סמוך לטיסה הן התגלו בשני שליש מהטוסיקים הקטנים וזה קצת הפך אותנו. מצד אחד הרצון לטפל בזה כמה שיותר מהר כדי לא להגיע לטיסה עם צרחות גירוד בדציבלים בגובה גורדי השחקים של הונג קונג ברחבי המטוס. מצד שני להבין שזו חלק מהחולשה הכללית של לפני הנסיעה, האנרגיה שיורדת למטה, חוסר הוודאות שודאי לא פשוט לילדים.

בסוף החלקנו את הטיסה יפה. ישנו לפרקים (אולי שלושה שעות במצטבר עם אלפי הפסקות). מסטיק חרפה רוב הזמן בלי להתבלבל, והגדולים היו מרוגשים מהפסיליטיז של המטוס – סרטים, כיבודים, "ממש מפנקים אותנו פה" הם אמרו בעונג כשכפית הגלידה תקועה להם עמוק בפה. הפחד שלא נסתדר עם כל הציוד, והבוסטרים והעגלות, נמוג. שוקולד הריץ את העגלה של מסטיק, ומנטה הלכה תוך שירה אדירה בקילומטראז' הלא מבוטל שגמענו עד היציאה מהשדה.

ג'ט לג

בלילה שבין הטיסות חשבתי שהגיע בוקר, אבל הסתבר שישנתי 4 שעות. האיש טען שמדובר בשנת צהריים, לפי שעון ישראל. עד אז הייתי בהכחשה. חשבתי שנדלג על הג'ט לג בקפיצה אלגנטית. טעיתי. בשתיים בלילה במלון בהונג קונג ישבתי וכתבתי תחת אור השירותים שמזדנב למבואה. מיד אחריי התעוררו הבנות, אבל המשחקייה של המלון היתה סגורה בחוצפתה ב11 לפני חצות.

חשבתי שרק עוד שנים אצא עם הבנות שלי לקרוע את העיר באמצע הלילה, אבל הנה צעדנו יחד למסיבת פיג'מות בשדה התעופה. הצטיידנו במספר פרודוקטים לארוחה מאולתרת וישבנו לקפה על הספות הסגולות בטרמינל. אחר כך המשכנו לאיתור פעילות הורגת זמן עד שנוכל לישון שוב, וחוזר חלילה. מעניין איך נשרוד את חילופי השעות כשכל אחד מאתנו יווסת את הגוף בזמנו הפנוי והלא מתואם עם השאר. אבל יש גם נקודה לחיוב, מנפלאות הג'ט לג – היינו צריכים להעיר את הילדים לטיסה בבוקר – אירוע שטרם נרשם בהיסטוריה המשפחתית לדורותיה.

הכל חדש

עיניים מלוכסנות, אנשים בצבעים, שפות. הילדים מהופנטים. נחתנו בשדה התעופה של בריסביין שהיה די שומם כשלעצמו, אולי בגלל השעה. משם במונית וואן לבית שהשכרנו בסאסבלט (דרך אתר של אנשים מכל העולם שמשכירים את בתיהם), בפרבריי העיר. האיש העדיף את מי שזכו אצלנו לכינוי "הפנסיונרים", זוג מבוגר שמשכיר את החלק התחתון של הבית שלו. הטיעון היה שהם יודעים במה מדובר כשבאה משפחה, ילדים קטנים. אבל בשעה כזו פנסיונרים ישנים.

נהג המונית עוצר בפתח הבית, 36. האיש מבקש ממנו לחכות רגע, הוא עולה לבדוק אם בעלי הבית אכן השאירו לנו מפתח בקופסה שמשמאל לדלת, כפי שסכמנו מראש. הילדים מרוחים בכיסאות אבל דרוכים. הנהג כבר מתחיל להוריד את הציוד הבלתי נגמר שלנו למדרכה החשוכה. שתיים בלילה. בית זר, ארץ רחוקה, יבשת אחרת. המנעול מסתובב, דלת נפתחת, אנחנו בפנים.