אנתולוגיית החלות

הזמן עובר, אנחנו למדים איך זה עובד. לא תמיד פשוט לנו. אמנם אנחנו כבר כמעט לא נוגחים במשקוף דלת הכניסה לקרוואן, אבל פעם אחת הגענו לאתר קרוואנים על ראש הר, אמנם מקסים, אבל קר מאוד. אז אולי צריך לברר גם גובה? ועוד פרמטרים נסתרים כמו החופשה של האוסטרלים לשבועיים שגורמת להצפה באתרים וצורך להזמין מקום מראש? או עניין האוכל, הקרוואן הוא בגודל פינת המזווה בבית שלכם, אין בו מקום לצריכה חודשית. אז בגלל תכנון לא נכון, מצאנו את עצמנו כל יום בקניות. עכשיו אנחנו מגיעים יותר מוכנים, רושמים ובודקים מה צריך ואם יש מקום.

מעבר. תקופה לא קלה. עכשיו סיימתי את הספר "פרנסוס על גלגלים" של כריסטופר מורלי (הוצאת זיקית). על אישה שלא יצאה מהחווה שלה 15 שנה ופתאום נקראה בדרכה אפשרות למסע על פרנסוס - עגלה רתומה לסוסה, במטרה למכור ספרים משומשים בפריפרייה. היא מספרת שעד כה ההתמחות היחידה שלה היתה אנתולוגיה של אפיית 6000 חלות, ועכשיו היא נוודת בעלת אידיאולוגיה. "מדוע המסתורין הנשגב של אפיית לחמים עיוור את עיני זמן רב כל כך למסתורין של השמש, של השמים ושל הרוח בעצים?" (עמ' 85) היא תוהה, וכך היא כותבת כעבור כמה ימים במסעה: "לאחר כל ההרפתקאות חשתי מעין הקלה להיות לבדי ולחשוב על הדברים. הנה אני, הלן מק'גיל, נתונה במצב מוזר, בלי ספק. במקום להיות בבית בחוות סבין ולהכין את ארוחת הערב, התגלגלתי לי לאורכה של דרך זרה, בעליה היחידים של פרנסוס (כנראה היחידה ביקום), כשסוסה, כלב וערמה של ספרים נתונים בידיי. מאז בוקרו של היום הקודם סטו חיי לחלוטין ממסלולם הרגיל. הוצאתי ארבע מאות דולר מחסכונותיי, מכרתי ספרים בשווי שלושה עשר דולר בערך, גרמתי לקרב מהלומות ופגשתי פילוסוף. ולא רק זה, גם התחלתי במעומעם לפתח פילוסופיה משל עצמי" (עמ' 108)

אני חושבת שחלק גדול מהעניין של שינוי, קשור לוודאות, ובעיקר להיעדרה. קנינו את הקרוואן ממשפחה ישראלית, פגשנו עוד משפחה ישראלית שהיה לנו חיבור טוב איתה ובילינו יחד שעות. אחר כך פגשנו את פדרו, ידיד של חברה שלי מהארץ שלווה אותנו פה כמה ימים. הרצון להישאר במוכר – בשפה, בתרבות, במה שרק אפשר, חזק מאתנו.

יש משהו מרגיע במה שמכירים ובהתחלה חדשה יש המון מההפך. אני נזכרת שגם בטיולים הקודמים, לקח לי זמן לנשום את החופש. עכשיו, כשהילדים מנכיחים אותנו בכל רגע ורגע, אנחנו לא ממש יכולים להתבסס על ניסוי ותהייה. ובכלל, כל הסתגלות לוקחת זמן. לא תמיד יש לנו סבלנות.

מאז יצאנו מהעיר אנחנו מתחילים לראות נופים. יש פה אינסוף, אבל כשהנפש לא רגועה, לא משנה מול איזה נוף פסטורלי אשב, אני לא יכולה באמת להנות ממנו. נדרש זמן להיכנס למוד הזה, של טיול. להשיל את הפחדים, את רגשות האשם, ולחדור לאזור הנפשי הזה שלא רק חי עם חוסר הוודאות, אלא גם נהנה ממנו, ומוכן להפתעות בידיים פתוחות ובשמחה. כשיגיע הזמן המיוחד הזה – אדע.

והנה יום אחד היינו בדרך ל, ועצרנו כי ראינו שוק סופשבוע כפרי, עם מוסיקה חיה של להקה מקומית, ונשים שמכינות כל מיני מעדנים פרי ידן. אחר כך המשכנו לאגם מקסים שהילדים שחקו בו יחד, והיה לנו רגע לעצמנו. ובימים האחרונים אנחנו נותנים אחד לשני זמן – האיש יושב למדיטציה, אני מתרגלת יוגה, כותבת. חזרנו לקרוא. לישון יותר טוב.

ד"ר סוס כתב "כדי להפליג לעולמות חדשים, עליך לעזוב את חוף המבטחים". לא קל לעזוב התמחות באפיית חלות. לכבוד השנה החדשה, מאחלת לכולנו שלא נרתע מלעשות שינויים בגלל חוסר הנוחות של המעבר, וכשבכל מקרה, המעברים שלנו יהיו חלקים. למי שמחליף עבודה, הולך לגן חדש, עובר בית, נכנס למערכת יחסים או יוצא ממנה. במקרה שלנו, אני תפילה שנקבל את הזמן שלוקח לנו להנות מהדרך. אם להלן מק'גיל מותר, אז גם לנו.

שנה טובה