מחשבות על הפנסיה

תהינו עד עכשיו למה אנחנו לא רואים ילדים בפארקים בהם אנחנו מחנים את הקרוואן. אחרי שבוע התענוגות הזה, הבנו. הטיול בצד המזרחי של אוסטרליה מוקדש אצל רוב המטיילים, לחוף. זה צד פופולארי ועמוס, לעומת פנים המדינה – היערות וההרים. אנחנו בחרנו בדרך כלל בפארקים באזורים הירוקים הללו. יותר שקט שם, יותר טבע, מקסימום עיירה או כפר עם כמה חנויות וזהו. קצב נעים שמתאים לאופי הטיול שלנו.

לפני כמה ימים הגענו לאזור ה gold coast, בכל זאת, קצת ים. וסוף סוף ראינו ילדים, והרבה. הפארקים פה הם סוג של עיר: יושבים על חוף הים, האזור מחולק לקרוואנים בצפיפות של בית דירות, ככל שמתקרבים לים המיקום יותר מבוקש. ובניגוד לפנים המדינה, אי אפשר להבעיר מדורה כי זה כמו שמישהו ידליק אחת בפרידמן פינת דיזינגוף. אין יתושים, אבל גם אין בעלי חיים אחרים שהמפגש איתם יותר סימפטי. אין רוחות חזקות, יש מוסיקת רקע בשירותים ומכונת ארטיקים ליד הקולר. מעבר לתנאים, גם יש הרבה מה לעשות, מדובר בכפרי נופש פעיל. בריכה, גן שעשועים, בוקר של פנקייקים וערב של סרט ופיצה.
היינו גם באתרי "חובה" כמו "עולם הסרטים" ו"עולם המים", שהם לונה פארקים נושאיים מאוד יפים, מושקעים ומסחריים. כנראה שרק בעומס החושי ותחת סחרור האפשרויות, ילדים יכולים להעביר זמן, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. אנחנו צריכים להרגע ממה שהלך פה, אבל אין ספק שהילדים היו בעננים, קל להתמכר לעצלנות. אתה יושב והעולם מציע לך מטעמים, בלי צורך להתאמץ, לחשוב, לבחור. ייקח זמן להוריד את הטורים ולחזור לטבע, אבל כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אנחנו חווים פה קטבים ומנסים לתפוס בכל צד את מה שיש להנות ממנו.

אז מי נפש לידינו בפארקי הטבע? פנסיונרים. היו גם משפחה או שתיים וקמפרים שהרימו אוהל, אבל בעיקר פנסיונרים. מסתבר שזו מגמה באוסטרליה, שעם הפרישה, אנשים יוצאים לטייל באלפי קרוואנים שנעים ברחבי היבשת. חלקם מחזיקים את הבית וחוזרים אליו מידי פעם. אחרים מעבירים אותו לילדים או משכירים, ויש גם את אלו שמכרו והכריזו על הדרך כביתם החדש.

אני מדברת עם נשים מבוגרות שלא רוצות לחשוב יותר על בית משלהן, עם גברים לבני שיער שנהנים מהנדודים כמו מגילוי חדש. הקרוואנים שלהם חדישים ויפים, יש להם מזגן וטלוויזיה, ובכל זאת מדובר על חיים בלי עוגן קבוע. הם לא ממהרים לשום מקום, אין להם יעד מוגדר, הם לא מחויבים לשום דבר, ואין להם שום דבר "לעשות". רובצים בטבע, מקשקשים, שותים.

מחשבה אחת שהיתה לי בעקבות השיחות האלה, היא על השעבוד שלנו לקירות, שהוא כל כך מובן מאליו. למשל אנשים מבוגרים שגרים בבית בו גדלו את ילדיהם, שהוא גדול, ויש לתחזק ולנקות ולשלם עליו. למה בעצם? זה המיאוס שמדברים עליו הרבה זוגות כאן, להפסיק לתחזק בית. ובכלל המאמץ הזה של לקנות בית ולהחזיק אותו, הוא האופציה היחידה? כי לרובנו היא די מעיקה בסופו של יום.

שאלה אחרת שעלתה לי, היא האם זה מפתה אותי. האם זה מרגיש כמו הגשמת חלום, יציאה לחירות, טיול פנסיה חסר גבולות שכזה. כי מתי אדם זקוק לחופש כל כך גדול, למנוחה מהחיים, לנדודים כאידיאולוגיה? אולי כשהוא עבד המון או בעבודה שלא אהב כל חייו, אולי כשלא יצא מדלת אמותיו במשך שנים, אולי כשהיה בקושי גדול. אני מסתכלת על החברה הישראלית, בה הצורך לצאת לנדודים הפך למוסכמה חברתית דרך המושג "טיול אחרי צבא" שהוא חובה אזרחית. וכל כך למה? כולנו שכבנו במארב בלבנון? לא, אבל יש רצון לפרוק עול אחרי שהחובה שהונחתה עלינו הסתיימה.

אבל לא בטוחה שזה העניין של הפנסיונרים האוסטרליים. הם נראים אנשים שלא צריכים להירגע או להשתחרר משום דבר, בטח יש להם קשיים בחיים, אבל האווירה פה היא הרבה יותר רגועה. הם מקדשים את ההנאה ללא רגשות אשם.

הפער מול הפנסיונרים הישראלים הוא עצום. בארץ הפנסיונרים לא באמת בפנסיה. יש אנשים שעובדים עוד שנים אחרי הפרישה (אולי המחקר על כך שעבודה מאריכה חיים נעשה בשירות הקפיטליזם?), אחרים מתנדבים, או פוצחים בקריירה שניה ושלישית, ויש מי שמטפלים בנכדים ועוזרים לילדים שלהם סביב השעון. המשפחתיות, כולל החגים והארוחות של שישי בערב, היא מחויבות מאוד עמוסה. פנסיונר ישראלי יכול לצאת לחופש לשבוע או חודש, אבל הוא צריך לקבל אישור מהבן שלו כדי שהוא ידאג לסידור אחר להוצאת הנכד מהגן. ואשתו צריכה לדעת שהבת יכולה להסתדר בסופשבוע בלי ארוחת שישי.

אני לא מתחברת לנהנתנות האוסטרלית גרידא וגם לא לאינטנסיביות הישראלית. יותר קורצת לי הדרך המזרחית. בהינדואיזם אדם מגיע לשלב הרביעי בחייו אחרי שהעמיד את צאצאיו (כלומר על פי הטבע, לשם ההישרדות), ועתה הוא יכול לפרוש. הפרישות ההודית היא של "סאדואים", ושימו לב לקשר לאוסטרלים, אלו אנשים שעזבו את הבית, והם נודדים, אבל במקרה שלהם המטרה היא חיבור לאלוהות, הגעה לנירוואנה (חיים ללא תשוקות שמשעבדות וגורמות לסבל חוזר ונשנה).

אני חושבת על אדם מבוגר, שעבר חיים שלמים, והוא חכם כבעל ניסיון, והנה מגיע שלב של מיצוי, של הפסקה ברוטינה החיימית הזו, ואז יש אפשרות לעריכת חשבון נפש, או העברת החכמה הלאה, או יציקת משמעות, כדי להשאיר חותם, כדי להבין משהו, כדי לנוח.

ובינתיים, עדיף שהחיים במהלך החיים, יהיו נעימים, בסביבת אנשים שעושים לנו טוב, בעבודה שאנחנו נהנים ממנה, בלי להרגיש שרצים כמו משוגעים ומגיעים לקצה עם לשון בחוץ ואז מה שנותר הוא לפרוק עול, או להשתחרר. אחרי הכל הצבא נגמר בגיל 21, כל השאר הוא בחירה.