בארץ התווים

כבר כמעט חודש שאנחנו מסתובבים באזור שנחשב האלטרנטיבי של אוסטרליה. יש פה בתי קפה אורגניים, פריקים, אמנים, חנויות של אוכל נע, סדנאות של פרמהקלצ'ר וקהילות של אנשים שמגדלים את הילדים במסגרות אחרות. זה התחיל מנימבין (nimbin), עיירה מקסימה שהתקשינו לעזוב. אזור ירוק, עם הרים בצורות מפתיעות, והמון אופציות רחצה – מפלים, אגמים ונחלים. בהמשיך, בבלינה (ballina), עיירת חוף, נקלענו לפסטיבל השרימפס. אמנם לא ניסינו ממטעמי הפסטיבל, אבל נהננו מההתרחשות – תחרויות של בנייה וחול והשטת רפסודות במי האוקיינוס, דוכני אוכל בינלאומיים, וכמובן מוסיקה.

חדר משלנו

זהו שאין לנו.

כלומר פה בקרוואן זה באמת אתגר, מקום משלך. כי זו דירת חדר בגודל של ימי הצנע של שנות העשרים בפלשתינה. אבל לא מדובר על מקום פיסי, אלא על רעיון.

גם וירג'ינייה וולף לא כתבה את המושג "חדר משלך" ב 1929, על חדר בבית. היא בעצם התריסה אז על כך שרוב הסופרים הנחשבים הם גברים, ולא בגלל שהם יותר מוכשרים, אלא כי יש להם את התנאים לכתוב. הם פנויים לכך הרבה יותר מנשים. על מנת לכתוב, היא גורסת, אישה זקוקה לחדר משלה, להקצאה של מקום, שהוא בעצם כסף וזמן, ויותר מכך – רעיון של אפשרות לפנות לעצמך חלל בו אפשר יהיה ליצור. ובמקרה של נשים, מדובר בחלל שהן צריכות לקחת, לעתים בכוח, כי אף אחד לא יגיש להן אותו מרצונו הטוב.

אף אחד לא ישים לב אם לא אכתוב. להפך, זה יפנה אותי ליותר זמן משחק עם הילדים או לניסויים יותר מגוונים במטבח. אבל משהו בי ידעך. מי שאני, בלי קשר לילדים, תעלם.

מסעות גילוי

בשש בבוקר כבר היינו על הדרך. זה, עוד לא קרה לנו פה, הילדים חשבו שאנחנו בורחים. אבל רצינו שהכביש יהיה ריק. מארבע בבוקר כבר הייתי ערה, במתח, איך תהיה הירידה למטה.

ארבעה ימים קודם הגענו לפארק לאומי למינגטון (lamington), אזור הררי וירוק. כשהתקשרנו להזמין מקום דרך מרכזיית הפארקים הלאומיים, אמרנו בפירוש שיש לנו ג'יפ וקרוואן, אבל אף אחד לא אמר לנו שטריילרים (נגררים) לא אמורים לעלות בדרך כזו, שיש בה מקטעים שלמים בני מסלול אחד וסיבובים חדים ומסוכנים.