יום שני, 3 בנובמבר 2014

מסעות גילוי

בשש בבוקר כבר היינו על הדרך. זה, עוד לא קרה לנו פה, הילדים חשבו שאנחנו בורחים. אבל רצינו שהכביש יהיה ריק. מארבע בבוקר כבר הייתי ערה, במתח, איך תהיה הירידה למטה.

ארבעה ימים קודם הגענו לפארק לאומי למינגטון (lamington), אזור הררי וירוק. כשהתקשרנו להזמין מקום דרך מרכזיית הפארקים הלאומיים, אמרנו בפירוש שיש לנו ג'יפ וקרוואן, אבל אף אחד לא אמר לנו שטריילרים (נגררים) לא אמורים לעלות בדרך כזו, שיש בה מקטעים שלמים בני מסלול אחד וסיבובים חדים ומסוכנים.

כבר בעלייה הבנו שהמצב לא טוב, עצרנו פעמיים כי המנוע התחמם, עולים ועולים והפסגה לא באופק. תוכנת הניווט שלנו השתגעה וגם אם היינו רוצים לא היתה לנו דרך להסתובב ולרדת חזרה. כשסוף סוף הגענו לראש ההר, האתר שהזמנו היה תפוס בידי רכב אחר, שבעליו לא נמצאו בסביבה. התקשרנו למרכזייה ואמרו לנו להתמקם באתר אחר. כעבור שעה בא שומר היער ולא הבין איך עלינו לשם עם טריילר ומה אנחנו עושים במקום הזה שתכף יגיעו אחרים שהזמינו אותו. אמרנו לו שבחיים לא היינו לוקחים סיכון כזה עם הילדים ואם היינו מודעים לדרך – ברור שלא היינו באים. אחרי שהרווחנו אצלו כמה נקודות בשל אחריות הורית, והשתתפנו יחד בכעס על אנשי מגדל השן שרושמים הזמנות במשרדים, התחננו שלא יזיז אותנו משם, כי כבר התמקמנו, ועבורנו לעבור זו הרבה עבודה.

רצוצים מהדרך, כשהקרוואן עומד בשיפוע (ויש לכך השלכות על היציבות שלו, על כיוון השינה בלילה וגם על תפקוד הגז ומשאבת המים), ישבנו לנו בחוץ כשתוכים קנגורואים, איגואנות ותרנגולים באים לחלוק אתנו את ארוחת הצהריים. בטבע פראי שכזה עוד לא היינו. הנוכחות של היער היתה בתוכנו. כל יום יצאנו לטייל לתצפית אחרת, עלינו על גשרי חבלים, ראינו מפלים יפייפיים. בין לבין, כשהילדים היו עסוקים באיזה צד שרוף יותר הפנקייק שהכנו, חרדנו לנו בשקט – איך נרד??? מטיילת חביבה הציעה שהיא תוריד אותי ואת הילדים והאיש ייסע אחריה. שומר היער המליץ לנו לא לצאת בסופשבוע, כי הכביש עמוס. היתה לנו החלטה לקבל.

שואלים אותי איך אנחנו מכוונים לאן לנסוע. זה כל כך פשוט בעידן שלנו, יש ספרים, אתרי אינטרנט, לשכות מידע לתיירים בכל עיירה, פארק ודרך. יש לנו אפליקציית ניווט שמראה לנו מעבר למיקומים ולמרחקים, גם איפה יש גן שעשועים, מכבסה וסופר. אנחנו יודעים את תחזית מזג האוויר השבועית, מצפים לעומס לפי תאריכים, חופשים וחגים. יש לנו אפליקציה אחרת (WIKICAMP) לפיה אנחנו רואים בכל מקום אם יש חשמל, מים, מקלחות, אם אפשר להבעיר מדורה, אם יש קליטה לטלפון וכמה זמן מותר להישאר. כתובים שם גם מחירים וחוות דעת על בעלי המקום והסביבה. אפילו אפליקציה שמזהה קולות של ציפורים יש לנו!

אני חושבת על קפטן קוק, על קולומבוס, חובלים שיצאו לגלות את העולם לפני כמה מאות שנים. זו היתה הליכה אל הלא נודע. אפילו יעד לא היה. פשוט יצאו לתור אחר פיסות אדמה, עם טונות של סקרנות, תשוקה לכיבוש ותחושת עליונות. היו עוד המון ספנים שיצאו לדרכים האלה ומתו בדרך על כל צוותי הספינות שלהם, שברוב המקרים כללו בוטניקאים, זאולוגים, רופאים, חיילים ואפילו ציירים לתיעוד המראות, החי והצומח. רובם לא שבו. מתו בידי תנודות הגלים והרוח, או במגפות קטלניות, או במתקפות של שודדי ים. ובכל זאת הם יצאו באלפיהם, לחפש.

הטיולים שלנו היום, יש בהם הרבה נודע. אנחנו נוסעים בעקבות המלצות, לתנאים סבירים ולמקומות שהתגלו בידי אחרים. בטיולים הקודמים שלי, היינו רצים לשגרירויות לקבל מכתבים מהמשפחה ומחברים, היינו קוראים  מפות ומשננים מסלולים בעל פה. נתונים לחסדי מזג האוויר היינו מתפללים שבאמצע הטרק לא ירד גשם. בטלפונים ציבוריים עמדנו בתורים בלי סוף, כשהורים בארץ מעבירים טלפונים מאחד לשני ומתקשרים אלינו. עכשיו התקשורת קלה וזמינה - בטלפונים הניידים אנחנו מעבירים תמונות, בירורים, איחולים. פרסמנו בפייסבוק את הקרוואן והרכב למכירה בינואר בסידני, ואנשים התעניינו, שאלו, בדקו, ככה ממרחק אלפי קילומטרים. במהלך הטיולים הקודמים כתבתי, אבל קראו את המיילים שלי מספר מצומצם של חברים ובני משפחה, היום כמעט אלף אנשים נכנסים לבלוג שלי מידי פוסט, את רובם אני לא מכירה. התקשורת חובקת העולם הזו נעימה בהרבה מקרים, היא עושה את החיים פשוטים, היא מקרבת רחוקים, אבל לפעמים, היא הופכת את המסע לקצת יותר מידי ידוע מראש.

בארבע בבוקר התעוררתי, מנהלת עם עצמי תסריטים אפשריים, מתפללת לשלומנו. כעבור שעה התעוררו כולם. וקיפלנו אותם לאוטו כשהלחיים שלהם היו עוד חמות מהשמיכה. זה הרגיש כמו יציאת מצרים, בחופזה ארזנו את הדברים (שהאיש כבר סידר היטב בערב שלפני) והקורנפלקס לא הספיקו לתפוח בחלב האורז, כשהיינו על הדרך. את הערפל שחיכה לנו על ההר המתעורר אל הבוקר, לא חזינו. גם לא את מאות הקנגורואים שאמרו לנו שלום, בדרכם להתחבא בסבך היערות לקראת אור היום. אחרי שעה על הילוך נמוך, חזרנו אל הנודע.

הנודע תפס מקום מרכזי בחיינו, רוצים תמיד לדעת לאן ומתי ואיפה. כשקורה משהו בלתי צפוי, שבטבע הוא עניין שבשגרה, זה מקפיץ אותנו ואנחנו לא מבינים איך זה קרה בלי שהרשנו, או אישרנו, או חזינו. כלכלנים מאוכזבים שלא צפו את קריסת השוק, סוציולוגים לא מבינים איך לא נבאו הפיכה כש"הכתובת היתה כתובה על הקיר", גנרלים ששרויים בהלם ממתקפות פתע. ולא צריך להתרחק אליהם. גם אנחנו ביומיום שלנו מופתעים: מישהו שמחמם את ליבנו כשלא ציפינו, פיטורים מהיום למחר, פרידה שנוחתת עלינו. הקרקע נשמטת מתחת לרגליים ומיד יש לנו צורך להיאחז, אבל מה עם להיות באוויר רגע, עם מצנח רחיפה, להתבונן איך זה להיות בין שמיים לארץ, בלי לדעת לאן?

כבר אין יבשות לגלות, אני גם לא בטוחה שהייתי יוצאת למסע שכזה במצבי הנוכחי, אבל משהו ברביצה על הנודע מקהה את חושיי. השבוע נזכרתי בדרכים המאתגרות ששכרן בצידן. בפחד שמתחלף בריגוש. עלה בי געגוע לקצרים בתקשורת, שלעתים יש בהם סיכונים, אבל הם טומנים בחובם גם מראות מרהיבים, תחושת קצוות מלאת אדרנלין וגילויים מעולם אחר.

תגובה 1:

  1. איזה פוסט מחשמל..מעורר..את המחשבה, את הפנטסיה, את הגוף והרגש.
    געגועים.

    השבמחק