בארץ התווים

כבר כמעט חודש שאנחנו מסתובבים באזור שנחשב האלטרנטיבי של אוסטרליה. יש פה בתי קפה אורגניים, פריקים, אמנים, חנויות של אוכל נע, סדנאות של פרמהקלצ'ר וקהילות של אנשים שמגדלים את הילדים במסגרות אחרות. זה התחיל מנימבין (nimbin), עיירה מקסימה שהתקשינו לעזוב. אזור ירוק, עם הרים בצורות מפתיעות, והמון אופציות רחצה – מפלים, אגמים ונחלים. בהמשיך, בבלינה (ballina), עיירת חוף, נקלענו לפסטיבל השרימפס. אמנם לא ניסינו ממטעמי הפסטיבל, אבל נהננו מההתרחשות – תחרויות של בנייה וחול והשטת רפסודות במי האוקיינוס, דוכני אוכל בינלאומיים, וכמובן מוסיקה.

אחכ עברנו בביירון ביי, אתר must באוסטרליה, עיירת נופש של גולשים. אווירה צעירה ותוססת. בערב שוטטנו ועצרנו איפה ששמענו צלילים מזמינים, אמנים מתחילים שמופיעים בפאבים ובבתי קפה.

בכל האזור יש קהילה ישראלית לא קטנה, שומעים אותנו מדברים עברית ובאים מסוף הרחוב או השביל להגיד שלום. אנשים שטיילו פה לפני 20 שנה, התאהבו במקום, או בבחורה, והשתקעו. חלקם מייצרים לבנה ומטבוחה, אחרים בעלי חנויות או דוכני פלפל. בסופר של ביירון ביי הצטיידנו בבמבות ופתיתים תוצרת הארץ.

עכשיו אנחנו במאלאמבימבי (mullumbimby), שמכונה העיר הקטנה הגדולה ביותר באוסטרליה. הגענו לפסטיבל המוסיקה השנתי. חברה שגרה חו"ל אמרה לי לא לחזור לפני שאהיה בפסטיבל, שהוא עוד הכרות תרבותית עם מקום שמגיעים אליו.

הלינה בפסטיבל היא באזור שיש כמעט בכל עיירה באוסטרליה, המכונה "המדשאה העירונית". שטח ירוק עצום שיש בו גם מלתחות ואחראי (care taker). טיילים מגיעים עם קרוואנים ואוהלים, תופסים מקום ומכאן יוצאים לעיר שנמצאת במרחק הליכה. השוק העירוני גם בדרך כלל מתקיים באזור הזה, באחד הימים של סוף השבוע. לא נפלנו פה משווקים, רובם די מייבשים. אבל מידי פעם מגיעים לשוק מרענן. הפעם הלכנו לשוק ברגל, שזה כבר תענוג, והוא היה מעולה. דוכנים מעניינים, הופעות מוסיקה והפעלות לילדים, בתי קפה מפתחם של קרוואנים, וכמובן תוצרת מקומית מירקות ופירות, דרך שייקים ירוקים ועד קרמים מחומרים טבעיים.

פסטיבל המוסיקה של מולומבימבי, מתרחש בריבוע רחובות במרכז העיירה. הופעות הפסטיבל מתקיימות בחללים שונים וברחובות יש שווקים, דוכני אוכל ומופעים ספונטניים ומתוכננים. העיירה כולה בחגיגה אחת גדולה ובכל פינה מנגנים ושרים. מעגלי מתופפים, נערים ונערות, יחידים זוגות ולהקות. מדובר במרחקים קצרים, ובכל זאת magic bus מתרוצץ כל היום בין מרכזי ההופעות, מעמיס אנשים ופורק אחרים. מדובר באוטובוס קומותיים, עם מוסיקה מחרישת אוזניים, נערות סקסיות וחלוקת פריטי תחפושות בגוון קרנבלי.

ההופעות מגוונות – חבורת גברים פולנים ששרה בבסים עמוקים תוך שתיית וודקה, שלישיית אחיות ששרות הרמוניה, מופעי סטנדאפ וקרקס, זמר אבוריג'יני ועוד אורחים מרחבי היבשת והעולם כולו ששרים ומנגנים היפ הופ וג'אז, פולק ורוק.

בהתחלה (ובאופטימיות) סימנו אמנים שנראו מבטיחים בתוכנייה, אבל מהר מאוד ירדנו מהעניין כי אנחנו תלויים בעייפות, פיפי קקי ומצבי רוח משתנים. אז הלכנו ברחוב, נעצרנו כל פעם ששמענו מוסיקה מעניינת ונכנסנו לחלל  או לפאב או לאולם במלון. ישבנו איפה שהיה מקום, הרבה פעמים על הרצפה, למרגלות הבמה, או מרוחים על ספה או שטיח והילדים מסביבנו. קפצנו באמצע היום להתרעננות בבריכה, נסענו באוטובוס הקסם, ובהופעות הילדים לפעמים ישנו, לפעמים שחקו, ולפעמים – ממש הקשיבו.

שמענו אמן אפריקאי שהקדיש את התקליט הראשון שלו לאמו, שיכלה להרים את הראש מהעוני שהם שרו בו כדי לעודד אותו ללכת עם המוסיקה. שוקולד שאל אותי אם אני מבינה את המילים של השיר, אמרתי לו שלא, אבל שזה מה שכיף במוסיקה, שלא צריך להבין. ישבנו בדממת הקהל והקשבנו יחד. מקווה להנחיל לשלושתם את יכולת ההקשבה הזו, חוצת היבשות, השפות והתרבויות.

כשיש לי רגע להיות באמת בהופעה, זה ממש נכנס פנימה. מילים אני אוהבת, אבל דרוש לי מצב מסוים כדי להתעטף בהן. מוסיקה מביאה אותי למצב הזה. זה לא קורה עם כל אמן, למשל החבר'ה שנגנו בפאבים בבירון ביי, היו בעלי תשוקה והשתדלות גדולה. אבל מרגישים בקולם ובמבע שלהם את ההיסוס, את הגישוש, את הבוסריות. זה לא קשור לגיל בהכרח, אלא לגישה למוסיקה. יש אמנים שהמוסיקה הצילה אותם, אחרים היא שחררה, לכל אחד יש סיפור בדרך אל המוסיקה. אבל יש אמנים, שמשדרים על גל גבוה. למעשה פגשנו אחד מהם על בימת הילדים, כשאנחנו מצפים לשמוע איזה ליצן או חריזות רפטטיביות, אבל פתאום הוא הגיח לבמה וכבש אותנו. קוראים לו juzzie smith, והוא מנגן על גיטרה, מפוחית ותוף רגל, מקליט את עצמו תוך כדי וגם מג'נגל.

מכירים את האמנים האלה שמשאירים חותם? יש בלבם את הידיעה של מי שעטוף בכישרון שלו. קולם עמוק והם פחות עסוקים בקהל. הם מופיעים בלי מאמץ (אך עם אסרטיביות), עם בטחון (אך לא שחצנות),בנינוחות (אך לא אדישות), ותמיד בחן (צנוע ואמיתי). אני יכולה לזהות את אלה בפנים של יהודית רביץ כשהיא מופיעה, או כשאני רואה את יעלי מלמדת קפוארה, או כשאני קוראת את הספרים של מיריק שניר לילדים. אלו אנשים שהם אחד עם מה שהם עושים. אולי פעם היה שם מאבק, בדרך למצוא, אבל כעת הם נחים, בתוך ייעודם וכולם נהנים.
מוזמנים להאזין לסמית האוסטרלי, שיש לו ביוטיוב הרבה שירים קופצניים וחלקים מהופעות, אבל בחרתי לצרף את השיר על הדרך שלו למוסיקה (לחצו כאן)