הגענו יום לפני החג לביתם של דניאלה וניק. הילדים מיד השתלטו על חדר צעצועים של הנכדים, ואנחנו התמקמנו בחדר עם שתי מיטות. בבוקר של הקריסמס הגענו איתם למיסת חג המולד בכנסייה. כומר צעיר דיבר על מתנות החיים, להקת רוק ביצעה שירי תפילה, עגלת קפה חלקה לכל הנוכחים משקאות חמים וסבתות מחופשות לסנטה הגישו לילדים שוקולדים. כישראלים התקבלנו שם כמו “סלבס” אנשים ממש רצו לדבר איתנו ולברך אותנו.
כשהם נסעו לסאגת המפגש עם הילדים והנכדים לחלוקת המתנות תחת עץ האשוח בבית, התנדפנו לנו, כדי לאפשר להם אינטימיות משפחתית. אבל אפשר היה להריח את הסחרור. מי שלא שהה בתקופת הקריסמס בחו”ל, לא יודע באיזה טירוף מדובר. כולם קונים לכולם, והמון. שמחנו לא להיות חלק.
מעבר לכך, כמו בחגים בארץ, מדובר בפסטיבל של ארוחות ואירוחים. בערב הראשון הצטרפנו אליהם לביקור שכנים עם נשנושים ויין. בערב השני הוזמנה המשפחה אליהם לברביקיו, בערב השלישי הם הכינו פיצה, וכך הלאה. מה שלא דומה לארץ, הוא מד הלחץ. לא האמנתי כשראיתי שעה לפני האירוח את ניק ישן ואת דניאלה יוצאת לסיבוב הליכה עם אחותה. האחות אוליבייה מסידני, התארחה אצלם גם היא בחג עם בעלה וביתה, ונוצר בנינו קשר מלבב.
בכלל הם נתנו לנו להרגיש מאוד בנוח, וזה לא מובן מאליו. כי כשמתארחים וגם כשמארחים, אפשר לסבול מהרבה חוסר נעימות. אבל הם לא התרוצצו סביבנו, ואנחנו לא היינו אסירי תודה כל הזמן, החופש משני הצדדים יצר אווירה מאוד נינוחה. הם הלכו לישון צהריים באמצע היום, או נסעו, או היו בענייניהם, אנחנו עשינו את התוכניות שלנו, ומידי פעם כשהיה מתאים, היצטלבנו ובילינו יחד, הלכנו לים, שתינו קפה וכו’.
באחד הימים נסענו להפגש עם טל בגני התה. מדובר בעיירה עם דיונות חול במרחב עצום על יד הים. אבל לא על המקום אספר לכם, אלא על טל. טל הוא חבר נעורים שלי, הכרנו בצופים. חיברנו סנדות בכפיתות, תכננו את הפצ’נגה (זובור צופי) לשכבת ט’, כתבנו יחד שיר שזכה במקום השני של פסטיבל השכבה הבוגרת. השיר היה על המצאת הטלפון, אני כתבתי את המילים, הלחנו אותו יחד וטל שיחק על הבמה את “בל”. אני מזמזמת אותו עכשיו.
נשארנו חברים טובים גם אחרי. אני העברתי לקבוצה שלו בשנת השירות סדנת הדרכה, טל בא איתי ללוויה של ירון ויונטה ז”ל, טיילנו, התלבטנו, בילינו. ההחלטה שלו לעזוב את הארץ והמאמצים שהשקיע בהגירה, הממו אותי. אני זוכרת את הפרידה עם כל החבר’ה, את החיבוק האחרון שלנו, ושנים אחר כך את הביקור היחיד שלו בארץ מאז. אני לא כל כך טובה בלשמור על קשרים מקצוות עולם. לפני שנה ספרתי לו במייל על הרעיון לטייל, דיברנו מאז הרבה. נקודת המפגש שלנו עכשיו היתה אחרת לגמרי. שנינו ילדים גדולים, בעלי משפחות, מגובשים. ובכל זאת המפגש היה פשוט ומצחיק, ויכולתי לזהות בתוכו את הנער הנערה שהיינו ואת מהות הקשר שלנו, שגם אם נמחק על ידי הגלים לכמה שנים, הנה חזר להרשם על החול לרגע.
גם בין הילדים היה חיבור טוב, הם שיחקו יחד כל אותו היום, השתוללו בחולות ועל חוף הים. בנוסף קיבלנו מטל חבילה מהוריי שכללה בין השאר במבה, שוקולדים, ספרים וכמובן - קפה. לכן רגע לפני שעזבנו את מארחנו, האיש הכין להם לארוחת בוקר שקשוקה, וקינחנו בקפה מבושל ובמבה. גם על הרישום הזה עוברים הגלים, נפרדנו בדמעות.
שתהיה שנה אזרחית טובה.
מתרגש בשבילכם, יודע שאתם במקום הנכון עבורכם. תמשיכו לחוות ולחיות את הרגע, אין לי ספק כי אתם אוגרים חוויות לכל החיים ...
השבמחקרישום כזה נשאר בנשמה עמוק עמוק ואפילו הגלים לא יכולים לו
השבמחקכייף ומעניין לקרוא ולעקוב אחרי המסע שלכם, מעורר הרבה מחשבות, הרהורים והדהודים, המשיכי לשתף :)
השבמחק