מה חשבתי לעצמי

מה שחשבתי לעצמי, הוא שאחרי שש שנים מכונסות בבית עם הילדים, החוץ יחכה לי. שבדיוק היכן  שהפסקתי, אקפוץ שוב על הרכבת בקלילות מופתית שכזו ואשתלב, ואתקבל בזרועות פתוחות. אני רואה את כל האמהות שעוצרות כדי לקחת נשימה עם הילדים, ואת המחיר שהן משלמות. כתבתי על זה בתיזה שלי, אבל זו היתה תיאוריה. עכשיו זו מציאות.

לא קל. לא קל לחזור. הרי אם הייתי ממשיכה את הקריירה שלי בקו ישר, היום הייתי במקום אחר לגמרי. עם קליניקה מלאה כמו שהיתה לי לפני שהתחלתי להשריץ לכל הכיוונים והמון תהודה מבחוץ. יש לי ידיד שהיינו יחד עיתונאים בעיתון חיפאי בתחילת הדרך, היום הוא כתב בערוץ 2. אמנם לא עשה משפחה, אבל עף קדימה ובטיל.

על לעשות כלים אף אחד לא נותן לייק. לפעמים כשאני רוכנת על הכיור, או תולה כביסה, אני מסתכלת מסביב ובא לי שמישהו יצעק מאחור "איפה מחיאות הכפיים????". אז אני לא על האמפי בקיסריה, ובכל זאת, לא רוצה שהטייטל שלי יסתיים באמהות טובה. יש לי עוד הגשמות בחיים.

אצלכם בסלון

שעת ערב מוקדמת, אחרי העבודה, הסידורים, כל מה שצריך לעשות – נעשה, ומה שלא – כבר ידחה למחר. הבית נראה סביר. מכינים איזה קפה או כוס יין, ומתרווחים על הכורסא הכי נוחה בסלון. כל כך נעים לשבת כך בסוף היום, עם רגליים על הכורסה, ולבקש חומר, טקסט, שמצד אחד לא יצליף בכם על מי שאתם וילמד אתכם איך לחיות, מצד שני לא יהיה ספר טיסה רדוד שכתבה דוגמנית צמרת בזמנה הפנוי, ומצד שלישי לא יתחיל להתפלסף אתכם על משמעות החיים. כי למי יש כוח לחיים, ועוד בעלי משמעות, בסוף יום? אין לכם גם כוח לספר של 600 עמודים, כי אחרי כמה עמודים אתם כבר שומעים את הנחירות של עצמכם.  ואז מונח לידכם הספר "מסיבת יורה",

שומרי מסך - על ילדים, מסכים ומה שבניהם (כלום)

ביום לזכר רצח רבין, הודיעו לנו שעל ילדי בית הספר לבוא בחולצות לבנות, יהיה טקס והם ידברו בכיתות בהתאמה לגיל. מה אפשר להגיד בהתאמה לכיתה א' על הדבר הנורא הזה? חשבתי לעצמי כששקלתי אם להכין אותו למפגש בנושא בכיתה. כשהוא חזר הוא סיפר על הרצח, היו לי דמעות בעיניים. לא בגלל הרצח, עליו בכיתי אז והרבה. אלא עליו, על המפגש שלו עם המציאות, על זה שהוא מתחיל להבין חוקיות אחרת מזו שהוא הכיר עד עכשיו.

אנחנו מנסים לשמור עליהם ככל הניתן, לא כדי שיחיו בבועה, אלא כי אני חושבת שיש חשיבות לזמן בו נחשפים ילדים למידע על העולם. לכן כל כך מפחיד אותי הדיון לגבי פלאפונים.

הקרב (הלא ממומש) על ההרדמות

לצוואר הבקבוק של היום, אנחנו מתארגנים יחד. אוכלים ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים, ואז יש תמיד מין פיצול כזה: האיש בהרדמות ואני - על הבית. ברירת המחדל הזו התקבעה מכמה סיבות. אחת, כי אני יודעת לארגן את הבית יותר טוב, שניה כי אני יודעת לארגן את הבית יותר מהר, ושלישית – כי זה האוטומט שלי. מי שמרדים – שוכב, קורא, מודט או, וברוב המקרים בנוסף, נרדם יחד איתם. מי שבמופקד על הבית – רוחץ כלים, מחזיר חפצים למקום, מכבס, תולה, ובמקרה שכפות הרגליים נדבקות לרצפה, גם מעביר סמרטוט. אין מה לדבר – חלוקה צודקת. המטרה הבלתי מוגדרת, היא שבשעה שמונה בערב, כן כן שמונה, הבית שקט ונקי ואנחנו מקבלים לווריד שעתיים של מירוץ נגד הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, למשל לסיים משפט.

משהו חדש מתחיל, או - כמה מילים על טיפול

כשהייתי קטנה, אולי בת 9, התחיל הגיל בו כל מה שדיברו עליו החברות בכיתה, היה מי תישן אצל מי מתי. זו היתה הפריצה החברתית ובנות הכיתה היו בהתרגשות בלתי פוסקת ועבדו בשיטת המיטה החמה. בליל שישי שכזה, ישנה אצלי יעל (שם בדוי), כשקמנו בבוקר היא לא חשה בטוב. היא לא הספיקה להגיד את זה, ומיד הקיאה במסדרון ביתנו. אחר כך הקיאה שוב, הפעם קלעה לכיור בחדר האמבטיה. הבית התמלא ריח רע, בחילה התחילה לעלות לי מהמעיים צפונה. פרשתי לי לחדר ומידי פעם הגחתי לזירת ההתרחשות לבדוק מה קורה. אמא שלי ניקתה את הקיא מהכיור ומהרצפה, אחר כך הציעה ליעל תה, והשכיבה אותה בסלון עטופה בשמיכה כשחיכינו שאימה תבוא לקחת אותה. אני בטוחה שלאמי היו מאוויים אחרים לשבת בבוקר, יום המנוחה היחיד שלה. ובכל זאת ראיתי אותה מביטה בעיניה הטובות ביעל, מנקה את הקיא מהרצפה ומהכיור, מניחה את ידיה הנעימות על מצחה. אני ממש זוכרת שתמהתי מאיפה שאבה כוחות לטפל בחברה שלי במסירות אין קץ.

הפאזל ועונשו

לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי פאזל אלף חלקים בכיפור. קיבלתי אותו לפני שנים, מחברים שידעו על החלום הזה שלי, לשבת ולעשות פאזל ענק כשאהיה גדולה. לא מצאתי זמן. זו היתה תקופה בה חשבתי שאין לי זמן. כמה תמימה הייתי.

ביום כיפור, עם התנחלותנו בבית, פרשתי אותו על שולחן הסלון, ומיליוני חלקים נשמטו משקית ורדרדה, ציור מצחיק ומלא פרטים. ישבתי אובדת עצות מול מאות החלקים, ושקלתי שוב. אבל השקית כבר נפתחה, הילדים היו בעניין, ביום כיפור בלי מחשב טלפון ושאר מסיחים – אשתלט עליו, חשבתי לעצמי. כמה מגלומנית הייתי.

קץ לנדודים

שמעתי על משבר החזרה אחרי טיול ארוך, אבל חשבתי שהוא יפסח עלינו, שנגיע אסופים, מאורגנים על עצמנו. אצלנו זה יהיה אחרת. מכירים את ההצהרה הפנימית הזאת? אבל כל כך הרבה זמן סחבנו בנדודים, שכבר נמאס לנו. חודשיים וחצי הסתובבנו בין הורים, חברים, סאבלטים ואוהל על הכנרת. על מי לא שמרנו? כלבים, חתולים, תרנגולים, אוגרים וארנבים. הטלטלות עם המזוודות בין בתים של אחרים הזכירו שעדין אין לנו מקום.

ספגנו את המצב יפה, זה אולי אחד הפירות הראשונים לקטוף מהטיול. הגמישות. זורמים עם מה שקורה. מסתגלים למצב. ובכל זאת. האיש התחיל לעבוד ונעלם כמו פטה מורגנה. הפרידה ממנו היתה קשה מנשוא במיוחד למסטיק שהיתה רגילה לנוכחות שלו 24/7 כאילו היא ברורה מאליה. היום היא כבר יודעת להגיד "אבא בעבודה" בדיוק כמו האחרים. לקח זמן להתארגן על בית, וכשמצאנו, התאפשר לעבור אליו רק כעבור חודש, על תחילת השנה. החתימה על חוזים מול כל מיני גורמים, היוותה עבורנו נחיתת אונס, מן תחושה של חוסר אמון שכל הזמן צריך לקבע אותו במיליון סעיפים ומליארד תתי סעיפים. המון פחד.

לא בסדר - בואכה חשבון נופש.

שוב ושוב הסוגיה הזו ביני לבין עצמי. אני רואה בפייסבוק אנשים, נשים בעיקר, מתגייסות לכל מיני פרויקטים יפים של התנדבות, גיוס כספים לתרומה, מזון לחג. הן סופרוומניות בעיניי. איך הן עושות את זה? רק אני רוצה כל הזמן לישון? ההשוואה הזו גורמת לי להרגיש לא בסדר, שאני לא מכווננת לקהילה, שאני לא בנתינה. כי אני יכולה להיות בסדר ולצאת טוב עם כולם, או לבחור בנאמנות לעצמי ולמצבי.

זה לא קשור רק למחוות גדולות, אלא ללהחזיר טלפון, או לשכוח משהו חשוב, או ללכת למפגש שידעתי עליו הרבה מראש, אבל עכשיו ממש אין לי כוח. שנות ההתכנסות עם הילדים הקטנים גררו אותי למקום הזה, המאוד בייתי. ואז יש את הפער הזה בין מי שהייתי למי שאני היום. בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה. בין פנימה להחוצה. המון גשרים לחצות.

מצ'עמם לי - על ילדים ושעמום.

אנקדוטה מזמן אחר

יש לי חברה מאוד טובה מהצבא, שהבונדינג שלנו נקשר סביב אירוע די מוטרף. היינו יחד כקצינות חינוך מפקדות של קורסי מש”קיות בצפון. הלו”ז היה מאוד צפוף. היום התחיל בין חמש לשש בבוקר, וכלל שיעורים, ישיבות, שיחות והתארגנות יומיומית אינטנסיבית ומהירה, שהסתיימה בין חצות לאחת בלילה. שש שעות מטכ”לי זה אולי תוצאות מחקר מדעי על כמה צריך לישון כדי לתפקד, אבל בפועל, היינו עייפות כל היום. עייפות ומתפקדות. עם הזמן חברתי ואני מצאנו לנו פרצה להתמודדות עם הבעיה הזו. 

בחירת מטפלת/ גן/ בייביסיטר

הפוסט הזה נכתב בהשראת שתי חברות שלי שמחפשות עכשיו מטפלת לילדים שלהן, וזה מזכיר להן את הדייטים שמתקופות אחרות בחייהן, מוזר ומעניין. כל הכתוב כאן רלוונטי ויכול לשמש כסמנים גם לגבי בחירת בייביסיטר או גננ/ת. כמה נקודות למחשבה, לפני, תוך כדי ולטווח הארוך:

בראיון

הילד/ה הוא/היא הראשון/ה לבחור את המטפלת. אתם רואים איך הוא/היא מסתכל/ת בה, מה התקשורת בניהם. האם היא מתנפלת עליו/ה (מיד מרימה, מדברת ללא הפסקה וכו') או נוהגת בעדינות ומתקרבת בהדרגתיות. האם היא מצליחה לרכוש את תשומת ליבו /ה וללכוד את עיניו/ה. האם הוא/היא נענה/ית לה.

פוסט נחיתה

“העיקר שאני לא כועס, אתם לא כועסים”, אומר לנו מי שמראה לנו את הרכב ואנחנו מחליטים שלא לקנות אותו, “העיקר שאף אחד לא כועס”. בדרך חזרה האיש אומר לי “מה הסיפור שלו עם כועס לא כועס? בסך הכל קונים אוטו”. אני אומרת לו “כאן זה לא הטושיטה, אלה לא בודהיסטים, אנחנו בישראל, הכל פה מעורבב עם רגש”. אני אוהבת את זה.

הביתה

האיש טוען (אני לא זוכרת), שבערך בדייט השני שלנו (כשבאתי בשמלת כלה), גיליתי לו שאני מתכוונת לטייל עם המשפחה שתהיה לי. עם הזמן לא רק שהוא נדבק בחלום, אלא שבהחלטה הסופית ללכת על זה, הוא לקח את המושכות. האיש, שהיה שומע בטלפון מהעבודה על מילה חדשה שנהגתה, שן שצומחת או איך היה בגן, רצה לראות במו עיניו ולהתרגש תוך נוכחות חיה.

חו"ל עם הילדים - עצות מעשיות

אחרי כמעט שנת טיול, אספתי כמה עצות שקיבלתי או שלמדתי בתנועה. לתקופה קצרה או ארוכה, למזרח או לאירופה, עם ילדים גדולים או קטנים, ברמה הארגונית או החווייתית. לקראת הקיץ, כמה טיפים שיכולים לתרום לנסיעות בהרכב משפחתי.

גורו

השבוע היינו בחתונה הודית. חצי הודית. זו היתה חתונה מעניינת כי אם הכלה היא גרמניה שהתחתנה עם הודי, הם השתקעו פה והקימו יחד גסטהאוס ובית ספר למוסיקה. החתן מכפר סמוך. הביאו אותו בתהלוכה בה נושאים אותו על כפיים ובמהלכה, מנגנים, רוקדים ומעיפים שטרות כסף. הפצ’קראי של הדמויות היה מהמם, הגיעה משפחה מגרמניה, הודים מכובדים עם חליפות רציניות ונעלי אצבע, תיירים, נזירים וכל מיני פריקים. טקס החתונה ארך שעות, והיה מלווה ברכות, שירה, אורז, פרחים ועוד. אחריו כל הכפר ירד למסיבת ריקודים וארוחה חגיגית על מצע עלי בננה.

בני הזוג שהתחתנו הכירו לפני 12 שנה, כי הם מאמינים באותו גורו. הגורו שלהם היא “אמה” האם המחבקת. מדובר בגורו הודית שמחבקת את כל מי שמגיע אליה. 

סיפורים קטנים מעולם גדול

ויקראם* הוא בעל גסט האוס שהיינו בו בערך חודש וחצי. רק כמה ימים לפני שעזבנו הוא חלק אתנו בעיניים דומעות תמונה של עולל קטן וחמוד. זה היה הילד שלו, הוא מת שבוע אחרי שנולד. במקור הוא מורנסי, הוא הגיע עם אשתו לכאן והם מנהלים יחד את הגסט האוס הזה בעונה. כששאלתי למה הוא מת, הוא אמר שלא היתה להם הדרכה, ואשתו האכילה אותו בשכיבה והוא נחנק. לא היתה הדרכה כי הוא ואשתו במנוסה. הם בורחים ממשפחותיהם כי הם נשאו בין קסטות. הקסטה של ויקראם גבוהה מזו של אשתו, ובעיקרון אסור לערבב בין הקסטות (שיטת המעמדות ההודית). אבל הם הכירו והתאהבו, ונאלצו לברוח. אין להם הורים לצידם וכנראה שלעולם לא יהיו. שאלתי אותו אם כשיעבור זמן המשפחה תבין ותרצה את הילדים והנכדים לידם. הוא אמר לי שהוא שמע על מקרים בהם אמרו לילדים שיחזרו, שהכל בסדר ואז רוצחים אותם על רקע כבוד המשפחה. בעצם ויקראם ואשתו נידונו לחיים של סתר. לא תהיה להם משפחה לשתף, להתייעץ לגבי הילדים, או להיעזר בה. “יקח זמן עד שנעשה עוד ילד”, אומר ויקראם, ”קודם נתגבר על הטראומה”.

חשיפה מלאה

במקדש הדלאי למה בדרמסלה יש שלט ענק עם ציור של ילד בן 5, מתחת לו טקסט שמבקש את שחרור הילד, שהוא האסיר הפוליטי הצעיר בעולם. הילד הטיבטי הוא גלגול של הלמה השני בחשיבותו לטיבט אחרי הדלאי למה. הטיבטים מזהים גלגולים של למות (אנשי דת טיבטים ברמה רוחנית גבוהה) כשהם מסתובבים בכפרים טיבטים ונותנים לילדים לבחור חפצים רוחניים ואישיים שלהם. כשיש ילד שבוחר שוב ושוב, בכמה מבחנים, את אותם חפצים, הוא מוכרז כגלגול הבא של למה. כאשר הוא מזוהה, בגיל 6 הוא אמור לעזוב את ביתו והוריו ולעבור לחינוך במנזר שם הוא מוכשר באופן פרקטי ורוחני לתפקידו בחיים.

ב 1995 כשהטיבטים גילו אותו והסינים ידעו מי הוא, האחרונים חטפו אותו ואת הוריו ומאז הוא מוחזק בכלא. אפשר למצוא את הציור או הצילום שלו עם הטקסט קורע הלב הזה בכל מיני פינות בדרמסלה, תחת הבקשה לפעול לאלתר לשחררו. עמדנו מול השלט וכנראה שפנינו הסגירו את מה שהרגשנו.

הודו - שבויים בקסם

צועדים בהרי ההימלייה

קורקענו, ואי אפשר להזיז אותנו. התרגלנו להפסקות החשמל פעם ביום, לזה שלכל יעד עולים ויורדים בהרים ירוקים-לבנים, למקלחות הגשם, להרעלת הצ’אי היומית. האיש הולך לתרגולי מדיטציה באופן קבוע ואני לקחתי שיעורי בישול הודי. כשלא מכריחים אותי אני מוכנה. כל יום אנחנו מגלים כאן מקום חדש, יש הרבה לאן להסתובב ומה לעשות. אפשרויות הפעילות מסביב עשירות יותר ממתנ"ס חולון - שיעורי צורפות, יוגה, גילוף בעץ, מקרמה, ציור ומוסיקה. הילדים רצים חופשי להביא כביסה, לקנות מים, להזמין אוכל. בפסח היו כאן עוד משפחות שבאו להעביר את החג, והיו חיבורים טובים בין ההורים ובין הילדים. בעצמאות עשינו קומזיץ עם צ'אפטי וחומוס. שוקולד מייצר קשרים עם חברים ברחבי הכפר שבאים לשחק איתו כדורגל ושח. מנטה משדלת בנות ישראליות לשחק איתה משחקי קופסא ומסטיק מעמידה לה מחזרים. 

אחרי השממה החברתית היחסית באוסטרליה ובניו זילנד, יש פה עושר רב, לנו ולילדים, חיבורים טובים יוצרים אווירה נעימה, שיחות עמוקות וכיף. מישהי אפילו התנדבה לעשות לנו בייביסיטר ובוקר אחד הלכנו למדיטציה במרכז הטושיטה יחד. הילדים נפטרו מאתנו לכמה שעות והיו בעננים ואנחנו הקשבנו להרצאה מרתקת של נזירה שחיה 12 שנה במערה.

תפוזים. פוסט יום השואה.

תמונה שצילמנו בביתה ב 2007

בטיול אין לנו זמנים. חגים אנחנו מציינים מאוד בקטן, אם בכלל. לא תמיד מודעים ליום ולשעה, אם זה יום חול או שבת. אבל את יום השואה אני נושאת איתי מידי פעם, בעיקר בגלל ציפורה. ציפורה היא ניצולת שואה שהכרנו לפני 8 שנים דרך עמותת “פרח לניצול”, שערכה בזמנו חיבורים בין ניצולי שואה בודדים וצעירים מתנדבים.

היינו מבקרים אותה כל שבוע - שבועיים, היא כמעט לא יצאה מהבית. אחרי הלידות התראנו פחות, אבל באנו אליה גם עם הילדים. מידי פעם היתה מתאשפזת בגלל כאבי גב כרוניים, לעתים ביקרנו אותה בבית החולים. האיש השיג לה נעימות חזנים ביידיש שאהבה לשמוע, כך שתוכל להקשיב להם באוזניות. הביקורים שלנו היו קצרים כיוון שהיא לא יכלה לשבת לאורך זמן, ובדרך כלל היינו מבינים מתי ללכת. לעתים האיש היה קופץ אליה בהפסקת הצהריים מהעבודה. בפעמים אחרות ביקשה שנקנה פיצה מתחת לבית שלה והיינו אוכלים יחד. לאחרונה היא כבר היתה מקבלת אותנו כשהיא שוכבת במיטה, עם שטפי דם בכל הגוף.

חירות. פסח בדרמסלה

פסח שלנו התחיל בלא פחות ממפגש עם הדלאי למה. אנחנו נמצאים בדרמסלה, שהיא מקום מושבו הרשמי. יום לפני הוצאנו אישורים מלשכה בסגנון“קצין העיר”, קיבלנו גם הנחיות מפורטות לגבי התנהגות במפגש. בבוקר המיועד לקחנו מונית וכשהגענו, הבנו שאנחנו לא המתרגשים היחידים. עמדנו בתור עם מאות האנשים שבאו לראות אותו גם. אחרי שעתיים בגשם ובדיקות ביטחוניות שלא היו מביישות את השב”כ, נכנסנו לרחבת המקדש והתיישבנו.

הודו - פצעים ונשיקות

אני כותבת לפני שאתרגל, שזה יראה לי נורמאלי, שפוי. 

סירחון, ריחות קטורת ותבלינים מתקתקים וחריפים, עשן זול של סיגריות בידי. צבעוניות חסרת טעם. בתים עם גימור בסגנון ביירות, כבישים ללא אספלט. בהליכה מסתכלים על הרצפה בלבד, כדי לא לדרוך על מוקשים שהשאירו חיות הכביש. רעש, צפירות בלתי פוסקות, חוקי התנועה הם הצעה בלבד, הפסקתי לספור את התקפי הלב במעט שהיינו פה בדרכים. הכביש מסתדר לפי איזה היגיון סודי שרק המקומיים מכירים, אבל כולם זזים ומגיעים, עובדה.

אוסטרליה ניו זילנד - טיפים לטיול

אחרי מעל חצי שנת טיול באוסטרליה וניו זילנד, כמה עצות על מה שלמדנו בדרך, דברים אחרים בהם השתמשנו לכל אורכה ומספר תובנות שגילינו בדרך הקשה ואנחנו יכולים לקצר לכם אותה..

עולם מערבי מאחורינו

הפאסיפיק

הסדר, הניקיון, שמירת החוק ואכיפתו באופן מכובד. מיחזור בכל מקום - פחים מופרדים, שלטים עם הוראות, אף שקית על הרצפה. אדיבות שירותית בלתי נלאית - כל קופאית בסופר שואלת לשלומך ומתכוונת לזה. סופרים, קניונים, גני שעשועים. תרבות שמוענקת חינם על ידי המדינה - מוזאונים, גלריות ושהייה בטבע. שלווה על הכביש. אנשים שמרויחים במעט זמן עבודה הרבה כסף, כלומר סכומים שנותנים להם נשימה, בלי להישאר עם לשון בחוץ, להשתעבד ולפחד. שלא עסוקים בלסגור את החודש באופן קדחתני. שפיות כללית.

הנהג שלנו חברה'מן

חצי שנה האיש היה מאחורי הגה. בצד שמאל, על כבישים לא מוכרים. בגשמים מטורפים ובשרב כבד, בכבישים חוצי מדינה ובדרכים מפותלות ולא סלולות. החלפתי אותו ממש מעט, כשהיה לנו ג’יפ וקרוואן בנפרד. אבל באלפי הקילומטרים שעשינו, הוא הוביל את כולנו בבטחה. טוב להיות מאחורי האחריות הזו.

לקבלת הצ'יף

אפצח בחידה מתמטית פשוטה: קנינו רכב, קנינו 
קרוואן, שכרנו קרוואן, מה עוד נשאר להשלמת המשוואה? לשכור רכב. לפני עשרה ימים נפרדנו מהמוטורהום שטיילנו בתוכו חודש וחצי. מצד אחד הוא אפשר לנו להיות נגישים לטבע באופן נוח, מצד שני הוא היה גדול, להסתובב עם אוטובוס כזה לעתים מסרבל את הדרכים. רצינו להתנסות במסע ברכב ולינה במוטלים על הדרך או אצל משפחות.

יום המעבר הגיע, ארזנו את הפקלאות (בערך כמו לארוז בית), הכנו ארוחה אחרונה בקרוואן, והחזרנו אותו. במקומו קבלנו סטיישן מצ’וקמק, ופתאום הוא נראה קטן, וצפוף, ואיך לומר את זה באופן עדין שיעביר את החוויה במהימנות? צינוק על גלגלים. 

ברגל

לא בא להם על הליכות. לא פיסית ולא מוראלית. זה אחד הדברים שהם קוראים לו “מה שאתם רוצים”, כלומר אנחנו, המבוגרים. המילה “הליכה” כבר הספיקה ליצור תגובה אוטומטית של התנגדות.

אני מכירה הורים שלוקחים את הילדים שלהם באוזניים לטייל בארץ. אחרים שהולכים לחוגים ולחברים ברגל כאקט חינוכי. אני הלכתי לתיכון שלי 20 דקות כל בוקר. מי היום הולך לבית הספר?

אנחנו לא מתייאשים. מקפידים לבחור תנאים נוחים, כלומר לא יותר משעה וחצי הליכה קלה יחסית. סביב אגם, או מסלול נופי, או יער גשם.

רגעים נצורים

כתבתי שמזג האוויר בניו זילנד בקיץ נוח, אבל זה היה לפני שירדנו למטה. כיאה לדרום כדור הארץ, אנחנו קרובים לקוטב וקר איימים. נקלענו לכמה ימים כאלה בדרכנו למילפורד, מיצר שהוא פלא עולם, סיבה לנסיעה לניו זילנד עבור המון מטיילים.

בערים יש מה לעשות במזג אוויר סוער - מוזאונים מעניינים וגלריות בנושאים שונים הם פתרונות טובים. אבל אנחנו נמצאים באזור נידח על הדרך. אז שרפנו כמה שעות בבית קפה, וכשהיה רגע שמש ירדנו לאגם וראינו קשת, והלכנו לאתר מסודר עם מטבח מפנק. עד מהרה למדנו שהבישולים באתרים שעל הדרך הם לא פסטה ברוטב קופסת שימורים. כל קבוצת חברים מאזור אחר בעולם, עומלים על בישולי גורמה, אולי כפיצוי על הקושי של היום במסלול. ערבול הריחות במטבחים המשותפים מהול בחום ובהכרויות מסוג אחר. כך באותו ערב ראיתי איך מכינים ברווז, ונתתי למטיילות שוודיות לטעום קפה ערבי עשוי ברצינות תהומית.

ניו זילנד - החיים כגלויה

נתחיל מהפינוק המרכזי - מוטורהום. יחידה אחת, שלא לומר משאית, שבתוכה הרכב והקרוואן יחד, כולל שירותים ומקלחת. החיבור מאפשר עצירה בכל מקום לכמה שעות או ללילה, לבשל, לעשות פיקניק או לישון. אנחנו אומדים את ההבדלים מדרך הטיול שלנו עד כה, עם קרוואן ורכב שנפרדים, היו לכך המון יתרונות, אך כעת מדובר נוודות של ממש, עם יכולת לשהות בטבע באופן עצמאי. קלות התפעול משמחת ומשרה רוגע על כולנו. בנסיעות הילדים יושבים רחוק מאתנו (ביחס לרכב רגיל) מה שמקשה לעתים על הצרכים שלהם בדרך, אבל לומדים לשפר את אפשרויות התקשורת. הלינה במפלסים, אנחנו ישנים בקומה למעלה, והליכה לשירותים באמצע הלילה מעוררת פנטזיות לקטטר, כי מדובר בבנג’י של ממש.

מעברים

את המעבר לשנה הלועזית החדשה חגגנו בחרופ עמוק בהרים הכחולים שליד סידני, ומאותו יום בערך, התחלנו להרגיש את הפרידה מאוסטרליה. פרידה מהחיות שפחדנו מהן - נחשים, זבובי חול, עכבישים, יתושים, ונמלים שמצאו תמיד פרצה להכנס דרכה לקרוואן. פרידה ממזג האוויר הפכפך - אביב אוסטרלי שטומן בחובו גשמים, חמסינים, ימים אביביים טיפוסיים ורוחות ערב מטורפות. פרידה מארץ המהגרים שמקבלת בסולבנות את השונה, רואים את זה בבירוקרטיה שלמדנו להכיר, בעסקים, במגוון שברחוב. וכמובן, פרידה מהסוס והעגלה שלקחו אותנו בדרך. הילדים נפרדו מהאופניים, מכלים שיצרו וממשחקים שאספו. ציירו ציורים, כתבו וצילמו למזכרת.