מעברים

את המעבר לשנה הלועזית החדשה חגגנו בחרופ עמוק בהרים הכחולים שליד סידני, ומאותו יום בערך, התחלנו להרגיש את הפרידה מאוסטרליה. פרידה מהחיות שפחדנו מהן - נחשים, זבובי חול, עכבישים, יתושים, ונמלים שמצאו תמיד פרצה להכנס דרכה לקרוואן. פרידה ממזג האוויר הפכפך - אביב אוסטרלי שטומן בחובו גשמים, חמסינים, ימים אביביים טיפוסיים ורוחות ערב מטורפות. פרידה מארץ המהגרים שמקבלת בסולבנות את השונה, רואים את זה בבירוקרטיה שלמדנו להכיר, בעסקים, במגוון שברחוב. וכמובן, פרידה מהסוס והעגלה שלקחו אותנו בדרך. הילדים נפרדו מהאופניים, מכלים שיצרו וממשחקים שאספו. ציירו ציורים, כתבו וצילמו למזכרת. 

לפני מעל חודשיים פירסמתי באינטרנט את מכירת הקרוואן והרכב בינואר. כמה אנשים פנו עם שאלות, התעניינו, ותוך ימים משפחה אחת קנתה אותו מאתנו. קבענו להפגש בסידני כדי להעביר בעלות, לערוך חפיפה ולתת את המידע והניסיון הדרושים.

מבחינה מסויימת זה היה ממש תהליך פרידה מבית. אמנם ארבעה חודשים, אבל נקשרנו, והתרגלנו ויש לנו סנטימנים לכל פינה. יצא לי לחשוב - זו הפעם האחרונה שנאפה עוגיות בקרוואן. או שזו הפעם האחרונה שמחברים את הקרוואן לרכב. אז עסקנו במיון, בניקיון וגם בבחירה מה לקחת ומה להשאיר. זו גם הקלה לא קטנה, לדעת שהצלחנו לקנות וגם למכור את הזוג המעולה שהיה הרכוש שלנו, שמרבה דאגות גם בטיול מסתבר.

אספנו את הפקלאות ועלינו לראשונה על רכבת, למרכז סידני. סיפרתי על ההתאהבות שלנו במשפחה שאירחה אותנו בניו קאסל, אז היא היתה הדדית. לכן אוליבייה, אחותה של דניאלה, הזמינה אותנו לשהות אצלה בימינו האחרונים באוסטרליה. היא גרה ב”ניו טאון”, אזור מרכזי שמרגיש כמו תל אביב: מסעדות, בתי קפה, פאבים וחנויות מדליקות. למרות הגשם שתפס אותנו, ביקרנו בכל “אתרי החובה” - הגשר, בית האופרה, צ’יינה טאון, שיט בנמל ושוק. נפגשנו עם טל ועוד חברים מהארץ ומהטיול, והתארגנו לקראת היעד הבא.

פרק ראשון, העונה לכותרת “אוסטרליה”, הסתיים. צפינו שהנחיתה בניו זילנד לא תהיה קלה. חצות זו שעה לא נוחה לצאת ממטוס עם שלושה ילדים ישנים וים ציוד. אז הילדים ישנו צהריים, ובתמורה הובטח להם להנות מפינוקי הטיסה - סרטים, קינוחים ונוף מעונן. הם החזיקו יפה והנחיתה היתה רכה. אוולין ודס, זוג אוהבי ישראל, אסף אותנו מהשדה. הם גם לקחו עלינו חסות, ומעבר לעזרה בסידורים ולחמימות השופעת (מסטיק קוראת לאוולין "סבתא"), הם הראו לנו את הסביבה. זה היה כל כך משחרר ללכת אחרי מישהו שאחראי על היום: מנהל את הלו”ז, יודע מה עדיף לעשות, לוקח אותנו ממקום למקום. בדרך כלל אנחנו כ”כ עסוקים בלתכנן, להחליט, לנווט, וכאן פשוט נגררנו אחריהם בחדווה.

העזרה בצורת אירוח אצל משפחות, שלקחנו בסיום של אוסטרליה ובפתיחת פרק "ניו זילנד", היתה חלק מהפקת לקחים לגבי התקופה הרגישה של מעבר. הפעם ידענו, בקווים כלליים, כיצד אנחנו מגיבים לשינויים בטיול, וכשלוקחים את זה בחשבון אפשר להיערך. זה לא אומר שהקפיצה לא תורגש, אבל הגישה יכולה להיות מותאמת יותר לעצמנו ולכל אחד מהילדים, ובכך להקל. הקלות נוספות שהחלטנו עליהן מראש הן לשחרר את הרגלי האכילה הבריאים שלנו, לקחת את הזמן עם כל הסידורים, וללכת על הדרך הקלה שבמקרה הזה היתה - לשכור את הרכב שישמש לנו פה בית. עוד יומיים אנחנו מקבלים אותו ויוצאים שוב לדרך.