לא בא להם על הליכות. לא פיסית ולא מוראלית. זה אחד הדברים שהם קוראים לו “מה שאתם רוצים”, כלומר אנחנו, המבוגרים. המילה “הליכה” כבר הספיקה ליצור תגובה אוטומטית של התנגדות.
אני מכירה הורים שלוקחים את הילדים שלהם באוזניים לטייל בארץ. אחרים שהולכים לחוגים ולחברים ברגל כאקט חינוכי. אני הלכתי לתיכון שלי 20 דקות כל בוקר. מי היום הולך לבית הספר?
אנחנו לא מתייאשים. מקפידים לבחור תנאים נוחים, כלומר לא יותר משעה וחצי הליכה קלה יחסית. סביב אגם, או מסלול נופי, או יער גשם.
כתבתי שמזג האוויר בניו זילנד בקיץ נוח, אבל זה היה לפני שירדנו למטה. כיאה לדרום כדור הארץ, אנחנו קרובים לקוטב וקר איימים. נקלענו לכמה ימים כאלה בדרכנו למילפורד, מיצר שהוא פלא עולם, סיבה לנסיעה לניו זילנד עבור המון מטיילים.
בערים יש מה לעשות במזג אוויר סוער - מוזאונים מעניינים וגלריות בנושאים שונים הם פתרונות טובים. אבל אנחנו נמצאים באזור נידח על הדרך. אז שרפנו כמה שעות בבית קפה, וכשהיה רגע שמש ירדנו לאגם וראינו קשת, והלכנו לאתר מסודר עם מטבח מפנק. עד מהרה למדנו שהבישולים באתרים שעל הדרך הם לא פסטה ברוטב קופסת שימורים. כל קבוצת חברים מאזור אחר בעולם, עומלים על בישולי גורמה, אולי כפיצוי על הקושי של היום במסלול. ערבול הריחות במטבחים המשותפים מהול בחום ובהכרויות מסוג אחר. כך באותו ערב ראיתי איך מכינים ברווז, ונתתי למטיילות שוודיות לטעום קפה ערבי עשוי ברצינות תהומית.
