ברגל

לא בא להם על הליכות. לא פיסית ולא מוראלית. זה אחד הדברים שהם קוראים לו “מה שאתם רוצים”, כלומר אנחנו, המבוגרים. המילה “הליכה” כבר הספיקה ליצור תגובה אוטומטית של התנגדות.

אני מכירה הורים שלוקחים את הילדים שלהם באוזניים לטייל בארץ. אחרים שהולכים לחוגים ולחברים ברגל כאקט חינוכי. אני הלכתי לתיכון שלי 20 דקות כל בוקר. מי היום הולך לבית הספר?

אנחנו לא מתייאשים. מקפידים לבחור תנאים נוחים, כלומר לא יותר משעה וחצי הליכה קלה יחסית. סביב אגם, או מסלול נופי, או יער גשם.

קרחון הפוקס, היה אמור להיות מסלול שעומד בקריטריונים האלה. שעה הלוך חזור. מתחת לשפם הגניבה האישה ממסוף התיירות המקומי, את העליה שלפני הסוף. כמעט שכחתי, עד שהגענו לשם. הרבע שעה האחרונה היא טיפוס של רציניים, חלק ממנו ממש עם הידיים. בנשימות קצרות הגענו לפסגה (בעיקר של מסטיק שנרדמה מיד עם תחילת המסלול על המנשא).

זה היה מרשים. פחות הקרחון, יותר הילדים ששאלו רק פעם אחת “מתי מגיעים”, עלו בנחישות את כל הדרך, דלגו על אבנים בחציית נחלים והסדירו נשימה בפסגה. אני תוהה אם זה עבר בשקט בגלל שלמדנו לא להגיד את המילה המפורשת ופשוט ללכת, או שבגלל הקושי הם לא רצו לבזבז אנרגייה יקרה על תלונות.

היינו צריכים את שאר היום להתאושש, כולנו. שרצנו במסעדה כמה שעות בלי לזוז. כמה שעות באמצע היום זה בזבוז במונחים ניו זילנדים. הזמן קצוב ורוצים לראות והכל. משם היה לנו דד ליין, להגיע למעבורת שתישא אותנו על ביתינו שעל גלגלים מהאי הדרומי לצפוני.

המשכנו בדהרה לערוץ עליו עובר גשר החבלים הארוך ביותר בניו זילנד. 110 מטר של הליכה על חבל דק, מתחת נהר שוצף, וכולנו זזים עקב בצד אגודל אחד אחרי השניה. ברגע ששוקולד ומנטה תפסו קצת ביטחון הם עברו אותנו ורצו קדימה. יאמר לזכותה של מסטיק, שבדרך כלל מתעקשת שיקחו אותה במנשא בהליכות שכאלה, שהיא רצתה ללכת את כל הצעדים על הגשר המתנדנד בעצמה, והפקק האדיר שהיא יוצרת מאחוריה, לא הזיז לה בכלל.

השניים דוהרים קדימה והפקק שנוצר בגלל מסטיק 

את הדרך חזרה עושים באומגה, מעין נדנדה שחוצה את הנהר לכיוון השני במהירות. בהתחלה הססנו, זה סוג של בנג’י בעיניים קטנות. אחר כך נתנו להם לבחור. הם קצת חששו, ואמרנו להם שאין בעיה, אפשר לחזור כמו שבאנו. אבל משהו דחף אותם להתנסות, והלכנו על זה, כלומר טסנו. כשעבר הפחד, היתה הרבה התרגשות. מורשת הקרב מסופרת כמעט כל ערב לפני השינה במחוזותינו.

אחר כך המשכנו לאזור התרמי של ניו זילנד. כבר בדרך לאתר עצמו רואים גלגלי עשן יוצאים מהאדמה, זו לא שריפה, כמו שחשבנו בהתחלה, אלו אדים חמים. באתר התרמי שהוא מקום מסודר עם ברושורים, חולצות למכירה וקפה, סירה לוקחת לגדה השניה של הנהר, ומשם מגיעים לארץ של אדמה חמה: גייזרים, טרסות צבעוניות של אדמה מהולה במים, אגמי בוץ, נחלים ובריכות מבעבעות. 

גייזר מבעבע וטראסות צבעוניות

משם התקדמנו עצמאית לאיזו שלוחה קטנה ששמענו שכדאי להגיע אליה. מעיין מים חמים פורץ מהאדמה בצורת מפל אל שתי בריכות ומשם ממשיכים המים אל נחל עם מי שלגים שהפשירו. לא יכולנו לעזוב את המקום הזה. כל אחד נכנס למים ומתיישב בטמפרטורה המתאימה לו. מפלי המים הרותחים עושים טוב לגב, והמעבר למי הנהר ממריץ את הדם. 

מפלי מים חמים מתחברים לנהר קר

בהמשך עברנו באזור מערות עתיקות ומרהיבות, בעומק עשרות מטרים, שאפשר ללכת בתוכן שעות.רואים בהם נטיפים, מפלים ותולעים שזוהרות בחשכה. הגודל, השקט והיופי השאירו את כולנו פעורי פה. לכל אחד מהאתרים האלה אפשר להגיע ביתר קלות. למערות אפשר לשוט, בריכות תרמיות יש גם בפארקי מים חמים עם מגלשות לילדים ועוד פינוקים. לקרחון אפשר היה לטוס, מה שעושים פה הרבה שאין להם זמן או כוח ללכת.

מערות וויטומו

אבל תמיד יהיה יותר יפה, וכיף ונעים במקום הפרוץ, הטבעי, שאולי קשה יותר להגיע אליו, והוא פחות נוח, ובכל זאת, הוא שקט לעיניים וקרוב לאדמה. בדיוק כמו החוויה של ללכת ברגל - לטפס לקרחון או לצעוד על גשר מטלטל, יותר חזק מלראות דרך חלון אוטו, או אונייה, או מטוס. הנוף יפה, אבל ממוסגר בזכוכית, ולהרגיש את הדרך, זה סיפור אחר.