עולם מערבי מאחורינו

הפאסיפיק

הסדר, הניקיון, שמירת החוק ואכיפתו באופן מכובד. מיחזור בכל מקום - פחים מופרדים, שלטים עם הוראות, אף שקית על הרצפה. אדיבות שירותית בלתי נלאית - כל קופאית בסופר שואלת לשלומך ומתכוונת לזה. סופרים, קניונים, גני שעשועים. תרבות שמוענקת חינם על ידי המדינה - מוזאונים, גלריות ושהייה בטבע. שלווה על הכביש. אנשים שמרויחים במעט זמן עבודה הרבה כסף, כלומר סכומים שנותנים להם נשימה, בלי להישאר עם לשון בחוץ, להשתעבד ולפחד. שלא עסוקים בלסגור את החודש באופן קדחתני. שפיות כללית.

הנהג שלנו חברה'מן

חצי שנה האיש היה מאחורי הגה. בצד שמאל, על כבישים לא מוכרים. בגשמים מטורפים ובשרב כבד, בכבישים חוצי מדינה ובדרכים מפותלות ולא סלולות. החלפתי אותו ממש מעט, כשהיה לנו ג’יפ וקרוואן בנפרד. אבל באלפי הקילומטרים שעשינו, הוא הוביל את כולנו בבטחה. טוב להיות מאחורי האחריות הזו.
לטייל

במובן הקלאסי. לנווט, לשמוע על מקומות, לאסוף ברושורים, לקרוא ולמיין. לאן כדאי ללכת, ומסלולים, זמנים ואטרקציות. לחפש מה יתאים לילדים, לנו. לתכנן את היום, את מחר, את השבוע הקרוב. לבדוק, לבחור, להחליט. לחפש איפה ישנים הלילה. להיות מופתעים.

בית על גלגלים

תמיד יש את כל מה שאנחנו צריכים, איתנו. אין “שכחתי בבית”. תוך שעה על הדרך, יכולה להיות ארוחה מוכנה, או מקלחת זריזה, או מנוחה קלה. ברגע אחד אפשר לעבור ממצב נסיעה למצב שהייה - לשחק, לקרוא, לאכול סביב שולחן. הנוודות בתנאי דלוקס. ובכל זאת, בית, וצריך לתחזק אותו - למלא ולרוקן מים, להטעין את מכשירי החשמל, לסדר, לנקות. הכל כלול.

יציאת מצריים

הטיול הזה “נתקעתי” במטבח כמו שלא ביליתי בו בחיים שלי. מישהו צריך לתת על זה את הדין ובעיקר לשלם את המחיר. כנראה שזו תהיה אמא שלי, כשנחזור. מטבח קטן, מוגבל במצרכים. לא שזה הפריע לי אי פעם, בכל מקרה הארסנל שלי מצומצם. בשורה התחתונה אף אחד לא סבל פה מתת תזונה, כך שכנראה שבכל זאת היה סביר. עכשיו אני מפנטזת שיגישו לי אוכל, בוקר-צהריים-ערב, אם אפשר, אוכל בריא וטעים - רצוי, ומהר, בבקשה.

מים מים מים

נחלים וים, דיג ושיט. גשם ושלג. מפלים ונהרות, הרים שמשתקפים באגמים, קרחונים נמסים, וחיות ים במצולות. לעיניי הבצורת שלנו זה כל כך זר, מה שהופך את התופעה להרבה יותר מיוחדת. נראה שאלוהים בכבודו ובעצמו צייר את הפאסיפיק. אפשר לסכם: ניו זילנד היא המדינה הכי יפה שראיתי בעולם.

שוב אתכם

הונג קונג, המלון בו חצינו את העולם לפני כמעט שבעה חודשים. גם הפעם חילקנו את הנסיעה לשתיים כדי לא להעמיס יותר מידי שעות טיסה על מצב הצבירה כפול חמש שלנו. אמנם נשהה פה יום וחצי, זמן לא מבוטל ושמענו שיש מה לראות וחבל להחמיץ. בכל זאת אין לנו כוח לצאת לעיר, ללמוד עוד מפה, להבין או לא להבין את המקומיים, לברר מה כדאי לעשות. זה מן הלך רוח שמתחיל לבשר על עייפות מנדודים. אז אנחנו שורצים בשדה התעופה. גם לנוח בטלטלת המעברים, זה דבר שלא כדאי להחמיץ. 

עוקבים במתח אחרי תוצאות הבחירות, מקווים. תוהים אם יש לאן לחזור.

מדרגות נעות, שדה תעופה, מזוודות, תורים, זמנים, רשויות הגירה. הבנו שמסטיק היא הראשונה להרגיש את המעבר. כמה ימים לפני היא לא שקטה. יש יותר בכי והתעוררויות בלילה ומעיכות כללית. אולי היא רק מתרגמת את מה שעובר עלינו בפנים. מהווה את השער שאנו נכנסים דרכו מאוחר יותר, ליעד הבא.

בקרוב אני מפרסמת פוסט על עצות לטיול באוסטרליה - ניו זילנד. טיפים שאנחנו רוצים להעביר הלאה למי שחפץ מתישהו לקפוץ לביקור או סתם בא לו לדעת. אשלח לכם אותו אם תשובו למייל הזה, ב”אני רוצה”. אם לא, את הפוסט הבא שלי תקראו כבר בשליש השני של העולם.