הודו - פצעים ונשיקות

אני כותבת לפני שאתרגל, שזה יראה לי נורמאלי, שפוי. 

סירחון, ריחות קטורת ותבלינים מתקתקים וחריפים, עשן זול של סיגריות בידי. צבעוניות חסרת טעם. בתים עם גימור בסגנון ביירות, כבישים ללא אספלט. בהליכה מסתכלים על הרצפה בלבד, כדי לא לדרוך על מוקשים שהשאירו חיות הכביש. רעש, צפירות בלתי פוסקות, חוקי התנועה הם הצעה בלבד, הפסקתי לספור את התקפי הלב במעט שהיינו פה בדרכים. הכביש מסתדר לפי איזה היגיון סודי שרק המקומיים מכירים, אבל כולם זזים ומגיעים, עובדה.
עניין. אנשים. ויטאליות. הדרך מפתיעה בכל צעד ושעל. ילדים שמבקשים נדבות, נזירים, דוכני מזון על פתיליות, רוכלים שממציאים צרכים, אנשים שמסתכלים על הילדים בחיוך. קופים נוברים באשפה, פרות בנות מזל מתהלכות כמלכות הכביש, עיזה, חמורי משא עם שקי חול ואבנים, כלבים שנראים לא טוב. אין תור, כולם נדחפים ומדברים בו זמנית, אם לא צועקים. גלגלי תפילה, צפיפות, נגישות, אווירת חיכוך.

שישים שניות קוריוז מן העבר: הגעתי לדרמסלה בצהרי היום, לפני חיפוש מקום להניח את הראש, הייתי צריכה להרגיע את הבטן. לא מומלץ לאכול לפני נסיעות בהודו, ברוב המקרים האוכל ימצא את דרכו החוצה עם הטלטלות הראשונות של הנסיעה. לכן ישבתי לסעוד את התאלי המסורתי וכשסיימתי קינחתי בצ’אי. התחיל לרדת גשם. אמרתי לעצמי “כמה דקות ויגמר, ואז אצא לחפש לי בית”. 7 שעות ישבתי במסעדה הזו, אוכלת עוד שתי ארוחות וארבע צ’אי. מחכה שהגשם יפסק. טיפות בעובי רב, צפופות, במשקל אבנים. זה היה מונסון. הודו לחשה לי את סודה הראשון: לא להניח הנחות. לשכוח כל מה שידעתי.

הייתי פה לפני 15 שנה, במצב צבירה אחר לגמרי. חופש בכל כיוון, תחושה של מסע חוצה גבולות, ריטריטים, מפגשים משמעותיים עם אנשים, קורסים, גילויים, לב פועם, גוף מרומם. טיילתי לבד, ישנתי במקדשים מקומיים, נסעתי עם שלושה חבר’ה על אופנוע חודשיים, לקחתי טרמפים עם נהגי משאית, אכלתי ברחוב חופשי. לא היה בי פחד.

עכשיו אני חזק על הקרקע ופתאום נראה לי, במיוחד בהקשר של המקום ממנו באנו, תרמילאי מידיי. לא נקי, המצעים - מזל שהבאנו איתנו סט, נייר טואלט הוא לא חלק מתכולת השירותים. אני בטח נשמעת כמו ספתאלה, ואולי הגיל נותן את אותותיו, או זה שיש לי עכשיו אחריות הגיינית לא רק על עצמי. בכל זאת נעשו אי אילו שינויים מאז, כמו זה שאת הבגדים לא מנקים בהטחתם על סלעים בנהר (וכשהם חוזרים, אמנם נקיים, אבל עם חורים), אלא במכונת כביסה ומייבש. יש אינטרנט בכל מקום ולא לוקח שלוש שעות לשלוח מייל בודד. וגם למסעדות לא צריך להגיע שבע, כי הם היו הולכים לחלוב את הפרה, לאסוף את הבייצים או לקטוף את הירקות מהגינה שמאחורי המסעדה. הרבה תיירים עברו בגנגס מאז, עכשיו זמן ההגשה סביר.

הודו משפיעה עליך. אם אתה באמת נותן לה להיכנס פנימה, ולא רק יוצא לנפוש בה, היא חודרת, ומחוללת, ויש לה כוח גדול. בשנה שטיילתי פה, הבטחתי לעצמי לא לחזור לפני שהמתנה שהיא העניקה לי תטמע ואקח אותה איתי בלי לשכוח, או למחוק, או לייחס אותה להודו.

אבל היום, המבט מפוקח יותר, אני לא עושה אידיאליזציה ליבשת הזו, בה מתייחסים לנשים כחפצים, בה גורלו של אדם נקבע ברגע לידתו לפי הקאסטה אליה הוא שייך, בלי הזדמנות ובלי יכולת תנועה. ובכל זאת, אנשים פה לא נראים מסכנים וזה מעורר תהיה. הילדים מביטים עמוקות או מהרהרים בקול, במיוחד שוקולד, שכבר יכול לקלוט את מה שהוא רואה, והוא שואל. על הכל. על הלכלוך, על חיי נזירות, על צמחונות, על קדושת הפרה.

עם הילדים אנחנו עוברים פה חינוך מחדש. אין הסתובבות חופשית, הולכים ברחוב ואוחזים בהם, מה זה אוחזים, לופתים עם חשש לנמק. אם עד עכשיו הם יכלו להסתובב יחפים ובסוף היום אפשר היה לאכול מכף הרגל שלהם, כאן אנחנו נעולים או מסונדלים כל היום. לא נמרחים על הרצפה במכות, או משחק, או בכי. שוטפים ידיים לפני כל ארוחה במים או בחומר חיטוי. מסטיק שהיתה אוכלת עגבניות שרי כמו גרעינים מול משחק של מכבי, תאכל עכשיו רק גרעינים, בלי משחק. לא אוכלים ירקות טריים, פירות רכים, גבינות קרות, בשר. בכל זאת האוכל הוא חגיגה, בניגוד לטיול עד עכשיו, שבכל פעם אכלנו בחוץ התפשרנו על אוכל תפל ומונוטוני, כאן יש עושר משמח לבטן וללב - אורז, תבשילי עדשים וטופו, ירקות מבושלים בטעמים מגוונים, צ’פאטי ונאן. החריפות מידי פעם גורמת לנו לזוז על הכריות, אבל מסתבר שמסטיק היא מרוקאית במקור. את התקינות של האוכל אפשר לבדוק רק במהלך היום שאחרי, אז בינתיים אנחנו נהנים.

נחתנו בגסטהאוס אחד להתארגנות של יומיים ותוך כדי חיפשנו מקום להתנחל בו. מצאנו חדר עם מרפסת משקיפה להרי ההימלאיה, מקום נקי וקטן. הכי חשוב לבדוק בהודו מים חמים, שמחנו לראות את המערכת הסולארית על הגג, אבל הזרם מרגיש כמו נזילה בצנרת. לכן הילדים מתרחצים עם באקט, דלי מים חמים ומשפך. הם ממש מתלהבים מהסידור החדש.

בימים הראשונים היינו עסוקים בעיקר בהשוואה אל מול אוסטרליה ניו זילנד. ההבדל הבולט ביותר הוא ביחס לילדים. כולם מנסים ליצור איתם קשר, בדרך עדינה או פחות, בהודו גבולות הפרטיות מטושטשים והמגע הוא מיידי וכמו הכרחי. בספר “מספר הלילה” (הוצאת שוקן), כותב ראפיק שאמי על גבר לבנוני מבוגר שביקר בארצות הברית ונכנס לחנות בקניון. הוא בוחר חולצה ובא לשלם, כלומר להתמקח, אבל המוכרת לא משתפת עמו פעולה, אפילו מתעצבנת, מצביעה על התווית ואומרת לו בחוסר סבלנות “הנה, המחיר כתוב”, והוא עונה לה “אולי כתוב, אבל החיים הם שיחה”. אז אם עד עכשיו היינו באזור בעולם בו כתוב, עכשיו אנחנו מתחילים בשיחה.