 |
| תמונה שצילמנו בביתה ב 2007 |
היינו מבקרים אותה כל שבוע - שבועיים, היא כמעט לא יצאה מהבית. אחרי הלידות התראנו פחות, אבל באנו אליה גם עם הילדים. מידי פעם היתה מתאשפזת בגלל כאבי גב כרוניים, לעתים ביקרנו אותה בבית החולים. האיש השיג לה נעימות חזנים ביידיש שאהבה לשמוע, כך שתוכל להקשיב להם באוזניות. הביקורים שלנו היו קצרים כיוון שהיא לא יכלה לשבת לאורך זמן, ובדרך כלל היינו מבינים מתי ללכת. לעתים האיש היה קופץ אליה בהפסקת הצהריים מהעבודה. בפעמים אחרות ביקשה שנקנה פיצה מתחת לבית שלה והיינו אוכלים יחד. לאחרונה היא כבר היתה מקבלת אותנו כשהיא שוכבת במיטה, עם שטפי דם בכל הגוף.
ציפורה אייזן נולדה ב 1927 בצ’כוסולובקיה, לבית אדוק ועני. היו לה שתי אחיות ושלושה אחים קטנים. הם נהגו להתרועע יחד בשדות ועסקו במטלות הבית ובלימודים. אמם נפטרה בגיל 33 בגלל שטף דם בעקבות הפלה. אביה גוייס למלחמה ומאז הפסיקה ללמוד.
יום אחד היה עליהם לעזוב את הבית, שכן שאהב את אביה הבטיח לתת להם מקלט אך ברגע האחרון נסוג והם ברחו ליער שם שהו במשך שבועיים, עד שהגיעו לגטו היהודי בעיירה בשם דובובה. הם נשארו בעייה במשך חודש עד שהובלו ברכבות משא של בהמות במשך שלושה ימים למחנה הריכוז אושוויץ. שם נרצחו שני אחיה הקטנים. המשפחה הועברה למחנה בירקנאו. החולים והחלשים נשלחו למשרפות. השאר נדחסו לביתנים. 1600 נשים בביתן, 13 בנות על דרגש. במהלך היום עבדו בפרך, כשכל שבא לפיהן - פרוסת לחם יבשה וכוס תה. הן הועברו ממקום למקום לפי הצורך, וציפורה עבדה בחפירת בורות נגד טנקים. יום אחד שמעו יריות, אלו היו חיילי רוסיה. הורו לכולם להפסיק לעבוד ולהתחיל ללכת. הם הלכו במשך חודשיים בשלג וישנו באורוות.
מתמיד המערכת החיסונית של ציפורה היתה חלשה והיא חלתה בדיזינטריה, אבל מאוד דאגה לשתי אחיותיה. לכן לילה אחד היא אזרה אומץ ויצאה לבקש אוכל מבית גרמני סמוך. כשפתחה את הדלת שני חיילים גרמנים עמדו מולה, והיא הבינה שלא תצא משם בחיים, אבל להפתעתה הם העלימו עין, והיא חזרה עם קערות אוכל חם שנתנה לה האישה הגרמניה שהיתה בבית.
בימים שלאחר מכן הדיזינטריה הלכה והחמירה, היא כבר לא יכלה ללכת. למזלה השמירה עליהן הדלדלה, כולם הריחו את סוף המלחמה. איכר גרמני אדיב אירח את שלושת האחיות בביתו והעניק להן מזון חם. לבסוף הוביל אותן ליער מחשש להתפס. שם הן פגשו חבורת צועניות והלכו איתן כמה ימים ביער עד שהגיעו לעיירה והבינו שהמלחמה הסתיימה.
עד 1944 נשארו ציפורה ואחותה בבירקנאו. הן הובלו לבית פליטים בניהול מתנדבים צ’כים. זוג מקומי טיפל בה עד שמצבה השתפר. היא זכרה את ביתם הנקי, את הריח טוב של הבגדים שקבלה, ואת הטעם של האוכל החם והמזין. היא שהתה במחיצתם שישיה שבועות, הם אף הציעו לה להשאר איתם, אך היא נאלצה לסרב. היא רצתה לחזור לאחיותיה. הן מצאו את האחות השלישית וחזרו הביתה לחפש את אביהם וביתם, אך לא היה זכר לדבר בעיר הולדתם.
ציפורה עלתה לארץ באניית מעפילים שכמעט טבעה בדרך, ואחרי שבועיים בהם נשארו בנמל חיפה על האוניה בשל חשש מהבריטים, הם הועברו לאוהלים, משם לצריפים, ואז פוזרו בקיבוצים. היא הגיעה לגבעת חיים. בארץ פגשה את אחיותיה שוב. במלחמת השחרור התגייסה כאפסנאית בחיל התותחנים שם הכירה את בעלה סשה וב 1949 הם התחתנו. הם התגוררו ברמת גן, היה להם בית מלאכה ומאוחר יותר חנות ספרים וכלי כתיבה. בשל תאונת דרכים, עברה ניתוחים בגב שלא הקלו על הכאבים העזים. לאחר שבעלה נפטר, חיה בגפה, כשיש לה קשר עם אחותה ועם אחייניה.
הדבר שהכי זכור לה מהעלייה לארץ, הוא התפוזים. היא היתה יושבת על מדרכות, אוכלת תפוזים וזה מילא אותה אושר.
ערב אחד כשהיינו בקרוואן באוסטרליה, קיבלנו טלפון מבן אחיה, שגר שם שנים. הוא אמר שהיא דברה איתו וסיפרה עלינו, ושאם אנחנו צריכים משהו הוא יכול לעזור בכל עניין. זה היה מרגש. יצרנו איתה קשר כדי להודות לה. כמו עם כל האנשים המבוגרים, לפני כל נסיעה שלי, היה לי מן מבט בפרידה, דאגתי להיות בו נוכחת, ידעתי שאולי מדובר במפגשנו האחרון. במקרה של ציפורה זה אכן היה כך. העובדת הזרה שסעדה אותה אמרה לנו שהיא מאושפזת עם קשיי נשימה בבית חולים. יום אחרי כתבה לנו שהיא נפטרה.
כיוון שאין לציפורה ילדים שיוכלו לשאת בד.נ.א המשפחתי כזיכרון, חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לכתוב כאן כמה מילים עליה, כולל זכרונות קשים מהשואה, שהיא חלקה איתי פעם אחת בלבד, בערב אחד בו באתי אליה לבדי ובכינו יחד.
חשבתי עליה במהלך המסע שלנו, כשקראתי נפעמת את “מחול העקרבים” של שפרה הורן (הוצאת כנרת זמורה ביתן). כשזוג גרמני שהכרנו בניו זילנד בא לקפה, היחידים שאירחנו בתקופה הזו בקרוואן. או פעם אחת כשהתבוננתי בנוף מושלג. הזיכרון של הילדים מהביקורים אצלה, הוא הפירות שהיתה חותכת עבורם ומכינה על השולחן, והם היו אוכלים במזלגות קטנים כמו קיסמים. תפוחים. ענבים. תפוזים.
יהי זכרה ברוך.
* כדי לאסוף את סיפורה המלא, נעזרתי ב”לדורות”, פרוייקט כתיבת סיפורם של ניצולי השואה החיים בישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה