חשיפה מלאה

במקדש הדלאי למה בדרמסלה יש שלט ענק עם ציור של ילד בן 5, מתחת לו טקסט שמבקש את שחרור הילד, שהוא האסיר הפוליטי הצעיר בעולם. הילד הטיבטי הוא גלגול של הלמה השני בחשיבותו לטיבט אחרי הדלאי למה. הטיבטים מזהים גלגולים של למות (אנשי דת טיבטים ברמה רוחנית גבוהה) כשהם מסתובבים בכפרים טיבטים ונותנים לילדים לבחור חפצים רוחניים ואישיים שלהם. כשיש ילד שבוחר שוב ושוב, בכמה מבחנים, את אותם חפצים, הוא מוכרז כגלגול הבא של למה. כאשר הוא מזוהה, בגיל 6 הוא אמור לעזוב את ביתו והוריו ולעבור לחינוך במנזר שם הוא מוכשר באופן פרקטי ורוחני לתפקידו בחיים.

ב 1995 כשהטיבטים גילו אותו והסינים ידעו מי הוא, האחרונים חטפו אותו ואת הוריו ומאז הוא מוחזק בכלא. אפשר למצוא את הציור או הצילום שלו עם הטקסט קורע הלב הזה בכל מיני פינות בדרמסלה, תחת הבקשה לפעול לאלתר לשחררו. עמדנו מול השלט וכנראה שפנינו הסגירו את מה שהרגשנו.
“מה קרה?” שאל מיד שוקולד. לרגע התנתקתי מהמקום וזמן ולא הייתי ערוכה למה שקורה. “רגע” אמרתי להרוויח זמן והמשכתי להביט על השלט, כבר הייתי במקום אחר. איך אני מסבירה לו מה קרה?

“זה שוד ושבר?” הוא לא המתין. את הביטוי הוא הוא הכיר בשיר “אפונה וגזר” ,מאז הוא למד להניח אותו במקומות הנכונים.
“כן”, אמרתי. לא היה לאן לברוח
“מה קרה לילד הזה?” הוא הקשה
“הסינים לקחו אותו מהטיבטים" 

“למה?” הוא לא הרפה
“כי יש בניהם מלחמה”
“והילד הזה נלחם?”
“לא”, איך אפשר להסביר דבר כזה???
“אז למה לקחו אותו?” לא עניתי. אז הוא איגף מכיוון אחר
“בן כמה הוא”?
“היה בן 6” אמרתי
“בגילי!”, הוא נדהם, “והוא בלי ההורים שלו?”
“לא, הוא עם ההורים שלו”, לפחות זה, חשבתי לעצמי. בהמשך ענינו לשאלות גדולות וקשות, שעולות גם בהקשר של לימודי המדיטציה שאנחנו חולקים אחד עם השני ואז הם קופצים עם שאלות על סבל, על אושר, על עצמם ועלינו.

אנחנו מסתובבים כבר תשעה חודשים יחד ואי אפשר להסתיר דבר. זה לא שאני רוצה להסתיר משהו, אבל יש דברים שלא בא לי לגלות להם עדין, על העולם, על החיים, על עצמי. המצב הזה, של להיות יחד כל הזמן חשוף מאוד.

הם רואים רואים את העולם, שפות אחרות, תרבויות שונות, צבעים אחרים, עוני, רעידות אדמה, מלחמות. אנחנו בוחרים את מילותנו היטב בהסברים, אבל הם מבינים. הם יצאו מהבועה של עצמם והם עורכים הכרות עם חיים אחרים, וזה מעורר תהיות, השוואות וחקירות. אפילו לאנגלית כבר אי אפשר לעבור, שוקולד כבר מבין את מה שצריך ודואג להעביר את המידע לשאר הכנופיה.

אבל מדובר ביותר מזה. איך הייתם מרגישים אם הילדים שלכם היו רואים אתכם כל הזמן? מקשיבים לשיחות שלכם, צופים בכם הולכים לישון, בתגובות שלכם לאנשים, בדרך בה אתם עצובים, שמחים, עצבניים, ונינוחים. אין זמן צינון, או פרטיות לעבור סערות רגשיות, או רגע לארגן מחשבות והרגשות, כשהם במסגרות או אצל חברים או בביקר אצל הסבתות. הרדאר שלהם קולט את כל מה שעובר עליכם ללא הפוגה.

כבר תקופה שאנחנו שקופים והילדים שלנו רואים הכל - איך אנחנו קמים בבוקר, מה קורה בנינו, כיצד אנחנו מתייחסים לכסף, לגוף שלנו, עם מי אנחנו יוצרים קשרים ועוד ועוד. אם הבנות יכולות להחליק את זה (לא שאני באמת מאמינה בהחלקה, הכל נספג וילדים, גם קטנים מאוד, יודעים היטב מי אנחנו) שוקולד גם דואג להבהיר לנו מה הוא רואה, ואז להביע את דעתו ואת הסתייגויותיו הבלתי מתפשרות.

כמובן שהמראה מסתובבת. גם אנחנו רואים אותם, והשקיפות הזו יוצרת הכרות עמוקה ויסודית עם הילדים שלנו. מה קשה להם, מה עושה להם טוב, איך הם מתגברים, על מה הם מוותרים ולמה, מה מרגיז אותם ומה מרגיע אותם. הכל.

מה היתרון בזה?

עבור ההורים, אנחנו מכירים את הילדים שלנו לעומק. חושבים יחד על דרכים להיות אתם. שמים לב לפרטים הקטנים. קולטים את הדינאמיקה ויכולים לעזור לעשות אותה הרמונית בניהם ובנינו, ולקבל אותה כשהיא לא הרמונית. אנחנו גם חייבים להיות כל הזמן עם יד על הדופק, בתגובות שלנו, באיך שאנחנו מתנהלים.

עבור הילדים, הם רואים את המורכבות שלנו, וכך אין להם תמונה אידיאלית של הורה מושלם, גיבור חייל, הם גם לא מחפשים את האידיאל הזה בתוכם ומתאכזבים. הם רואים את החלקים בשלם, ויודעים שהתמונה היא גדולה ומורכבת. הם מתמלאים ביטחון ורוכשים עצמאות בקשרים עם אנשים ובצורת המחשבה שלהם.

הילדים שלנו הם מבוגרים בהתהוות שלומדים מאתנו ללכת בעולם הזה. זו אחריות גדולה להוביל אותם  למקומות הנכונים ולהראות להם את הדרך. ללמד אותם את החיים, להצביע על מה שחשוב. לא תמיד אנחנו מצליחים, הלימוד הוא הדדי ורצוף טעויות. התקשורת בנינו פתוחה. אנחנו מדברים על הכל בגובה עיניים ובכנות, גם אם זה לא תמיד נוח ודורש מהאיש וממני הרבה גמישות. ולפני הכל, המצב הזה גורם לנו לראות את עצמנו כהורים על כל נפלאותנו ומגבלותנו. לא תמיד זה נעים, אבל הבדיקה המתמדת של עצמנו היא מחוייבות לתפקיד שלקחנו על עצמנו - להיות הורים.