השבוע היינו בחתונה הודית. חצי הודית. זו היתה חתונה מעניינת כי אם הכלה היא גרמניה שהתחתנה עם הודי, הם השתקעו פה והקימו יחד גסטהאוס ובית ספר למוסיקה. החתן מכפר סמוך. הביאו אותו בתהלוכה בה נושאים אותו על כפיים ובמהלכה, מנגנים, רוקדים ומעיפים שטרות כסף. הפצ’קראי של הדמויות היה מהמם, הגיעה משפחה מגרמניה, הודים מכובדים עם חליפות רציניות ונעלי אצבע, תיירים, נזירים וכל מיני פריקים. טקס החתונה ארך שעות, והיה מלווה ברכות, שירה, אורז, פרחים ועוד. אחריו כל הכפר ירד למסיבת ריקודים וארוחה חגיגית על מצע עלי בננה.
בני הזוג שהתחתנו הכירו לפני 12 שנה, כי הם מאמינים באותו גורו. הגורו שלהם היא “אמה” האם המחבקת. מדובר בגורו הודית שמחבקת את כל מי שמגיע אליה.
שמה ההודי הוא מאטה אמריטה אננדמאי דוי, היא נולדה ב 1953 בכפר דייגים עני במדינת קרלה. היא היתה ילדה מיוחדת מאוד ובגיל 22 הבינו שהיא נמצאת במצב של אחדות מוחלטת עם האלוהות, אמהות שמיימית, דרכה היא הגיע לחיבוק כריפוי. כיום במשך שעות היא יושבת ומחבקת אנשים שעומדים בתור, אלפים ביום. מעבר לכך היא מפעילה מוסד צדקה, אשראם בו מבעד לחיבוק היא שוקעת בשירה אקסטטית, נושאת דרשות ומארחת את מאמיניה, וכן היא מסתובבת ברחבי העולם להפיץ את תורתה ולחבק.
פעם היה גורו לכל דבר ועניין. שוקולד הלך לשיעורי ציור, והמורה שלו אמר לי שהוא למד אצל הגורו שלו שש שנים עד שהתחיל לצייר בעצמו. לפני הקמת האוניברסיטאות, כל מקצוע היה נרכש דרך מורה. אם היית רוצה ללמוד משהו היית מתלווה לבעל מקצוע כשולייה ולומד ממנו, לעתים במשך שנים רבות. אחרי נטייתם הטבעית למקצוע, רופא, מיילדת,אמן או סנדלר, התמחו אצל מורים גדולים מהם ובעלי ניסיון.
כשהסתובבתי בהודו בהתחלה, התייחסתי לסגידה הזו בהתנשאות. מי צריך גורו? חשבתי לעצמי, מי שלא סומך על עצמו. הייתי רואה אנשים עומדים בתורים ארוכים במקדשים להתפלל, להודות ולבקש. גברים בחליפות מהודרות עומדים בתור יחפים לצד קבצנים ורוכלים. כאן הרחוב כולו נעצר כשהדלאי למה עובר עם הרכב שלו וכולם מצמידים ידיים ומורידים את ראשם כשהוא חולף על פניהם בחיוך מתוק.
בהודו התופעה של גורו מאוד משמעותית. לכל אזור ונושא יש כאלה, אלו בעצם אלים חיים. כמו הסאי בבה שהיה ידוע כפעלולן ומאחד בין דתות, קרישנמורטי שהטיף לשחרור מכל מסגרת, אושו שהיה פרובוקטור וגורו של שפע והנאה (לכן המערביים כל כך מתחברים אליו), ולאמות טיבטיים שמטיפים להפך - לשליטה ביצרים ומוסר גבוה.
מהו גורו? זוהי ישות שאנשים מאמינים בה ובדרכה. שרוצים להתחקות אחריה וללכת למקום שהיא מתווה בפניך. גורואים לא שייכים רק לתחום האמונה. גורואים פוליטיים כמו נלסון מנדלה, היוו השראה וחוללו שינויים משמעותיים בהלכי חשיבה ופעולה של האנושות. גורואים מתחום האמנות, כמו מגריט, הביאו למהפכות בעולם היצירה. בארצות הברית כמעט לכל איש עסקים יש גורו שמאמן ומדריך אותו, מתווה לו את הדרך. יש גם גורואים נוראיים, כמו היטלר, שקהילות מאמינים שלמות הלכו אחריהם לאבדון.
בפתח ספרו “אחרי האקסטזה” של ג’ק קורנפילד (הוצאת מודן), הוא כותב על שהייתו במנזר בו היה עליו לקוד לכל מי שהיה נזיר לפניו. כשהיה מדובר בנזירים בכירים, זקנים וראויים, זה היה לו קל, אבל במקרה של נזירים צעירים ממנו או נפוחים מחשיבות עצמית, התעורר אצלו קושי שלבסוף התגבר עליו. וכך הוא כותב: “רוח הקידה היא השורה על דפיו של ספר זה. המשימה האמיתית של חיים רוחניים אינה מצויה במקומות מרוחקים או במצבי תודעה מיוחדים. היא נמצאת כאן ועכשיו. היא מבקשת מאתנו לקבל בברכה כל מה שהחיים מציבי לפנינו בלב חכם, מכבד ונדיב. אנו יכולים לקוד ליופי וגם לסבל, לתסבוכות שלנו ולבלבול, לכבוד הפחדים שלנו ומול עוולות העולם. מתן כבוד לאמת באופן כזה הוא הנתיב לחופש... קידה בפני הכאבים והבגידות בחיינו היא דרך לקבל אותם ומתוך מחווה עמוקה זו אנחנו מגלים את היכולת לחיות את חיינו. כשאנחנו לומדים לקוד, אנו מגלים שליבנו מכיל יותר חופש וחמלה מאשר יכולנו לדמיין”. עמ’ 10
התחושה של להשתחוות, להתרפס בפני מישהו כביכול זרה למערב. אנשים דעתניים מתקשים לחוש מתחת למישהו אחר. אבל זה לא אומר שלמערב אין גורואים, הם פשוט בהסוואה ואנחנו לא מודעים לכך שהם המודל והדוגמא לחיינו. יש אנשים שאנחנו הולכים אחריהם בעיניים עצומות כמו איילי אופנה, בעלי ממון, או דוגמניות. הטלוויזיה היא גורו, יושבת כמו מקדש באזור מרכזי בכל בית, מכתיבה את סדר היום, את הדיון הציבורי ומחשבותינו נעות אחריה.
אולי המילה הנכונה היא לא השתחוות אלא כניעה, כניעה היא קבלה ללא ויכוח, ללא מאבק. אנשי המערב עסוקים בלדעת, לשנות, להימנע מסבל, להזיז את הגבינה לאיפה שאנחנו רוצים וכשלא מסתדר להיות מתוסכלים. מי צריך גורו? אדם ששואף למקום טוב יותר, פתוח ללמוד, מוכן להשתנות, אדם צנוע שהמתרגל את הוקרת העולם.
התופעה ההפוכה לחוסר היכולת להיכנע וללכת אחרי גורו, היא זו של אלה הנשאבים בקלות, עוצמים עיניים ונתונים להשפעות רעות של בעלי כוח מטילי שררה. אלו אנשים שנמצאים במצבי חולשה ומחפשים דמות שתציל אותם. מרוב תשוקה הם נופלים לבורות של סבל, ניצול ופחד. יש הרבה בלבול ואכזבה בחיפוש אחר גורו.
לדעתי גורו אמיתי הוא אדם ענו שמודע לכחות הקיום שמעליו, הוא בעל לב טוב שרוצה בטובתם של אחרים, שלא מפסיק ללמוד ולהתאמן כדי להיות עילוי בתחומו. הוא לא פטרון. אין לו אוסף חוקים שיש לציית להם. הוא לא אומר לך מה לעשות ולא מנצל את עמדתו וכוחו. הוא לא רוצה להפוך אותך לתלוי בו. הוא משאיר את אפשרות הבחירה בידך ומעודד את חשיבתך העצמאית. הוא לא מחליט עבורך מה נכון, הוא מראה לך דרך. גורו הוא ישות שמעניקה לך השראה, כן זה בעיקר.
ד”ר אלברט שווייצר היה רופא שטיפל בחולים באפריקה במאה ה 19 וכך התוודע אל השאמניזם. הוא אמר על המרפאים השאמנים, שהם לא מרפאים בעצמם, אלא מעוררים את כוחותיו של האדם לרפא את עצמו. ההגדרה הזו כל כך צנועה ומדוייקת בעיניי. גורו ראוי הוא אדם שמאמין בפוטנציאל שלך לצמוח ונותן לך כיוון.
הטווח הוא גדול, ויש הרבה הבדל בין גורואים כמו האם המחבקת שעוסקת בצדקה, בחום לבבי ובהענקת חסד, ובין אלילים מהמערב שגורמים לנו לקדש את התחרותיות, הרכושנות והבצע.
מי הגורו שלכם?
בני הזוג שהתחתנו הכירו לפני 12 שנה, כי הם מאמינים באותו גורו. הגורו שלהם היא “אמה” האם המחבקת. מדובר בגורו הודית שמחבקת את כל מי שמגיע אליה.
שמה ההודי הוא מאטה אמריטה אננדמאי דוי, היא נולדה ב 1953 בכפר דייגים עני במדינת קרלה. היא היתה ילדה מיוחדת מאוד ובגיל 22 הבינו שהיא נמצאת במצב של אחדות מוחלטת עם האלוהות, אמהות שמיימית, דרכה היא הגיע לחיבוק כריפוי. כיום במשך שעות היא יושבת ומחבקת אנשים שעומדים בתור, אלפים ביום. מעבר לכך היא מפעילה מוסד צדקה, אשראם בו מבעד לחיבוק היא שוקעת בשירה אקסטטית, נושאת דרשות ומארחת את מאמיניה, וכן היא מסתובבת ברחבי העולם להפיץ את תורתה ולחבק.
פעם היה גורו לכל דבר ועניין. שוקולד הלך לשיעורי ציור, והמורה שלו אמר לי שהוא למד אצל הגורו שלו שש שנים עד שהתחיל לצייר בעצמו. לפני הקמת האוניברסיטאות, כל מקצוע היה נרכש דרך מורה. אם היית רוצה ללמוד משהו היית מתלווה לבעל מקצוע כשולייה ולומד ממנו, לעתים במשך שנים רבות. אחרי נטייתם הטבעית למקצוע, רופא, מיילדת,אמן או סנדלר, התמחו אצל מורים גדולים מהם ובעלי ניסיון.
כשהסתובבתי בהודו בהתחלה, התייחסתי לסגידה הזו בהתנשאות. מי צריך גורו? חשבתי לעצמי, מי שלא סומך על עצמו. הייתי רואה אנשים עומדים בתורים ארוכים במקדשים להתפלל, להודות ולבקש. גברים בחליפות מהודרות עומדים בתור יחפים לצד קבצנים ורוכלים. כאן הרחוב כולו נעצר כשהדלאי למה עובר עם הרכב שלו וכולם מצמידים ידיים ומורידים את ראשם כשהוא חולף על פניהם בחיוך מתוק.
בהודו התופעה של גורו מאוד משמעותית. לכל אזור ונושא יש כאלה, אלו בעצם אלים חיים. כמו הסאי בבה שהיה ידוע כפעלולן ומאחד בין דתות, קרישנמורטי שהטיף לשחרור מכל מסגרת, אושו שהיה פרובוקטור וגורו של שפע והנאה (לכן המערביים כל כך מתחברים אליו), ולאמות טיבטיים שמטיפים להפך - לשליטה ביצרים ומוסר גבוה.
מהו גורו? זוהי ישות שאנשים מאמינים בה ובדרכה. שרוצים להתחקות אחריה וללכת למקום שהיא מתווה בפניך. גורואים לא שייכים רק לתחום האמונה. גורואים פוליטיים כמו נלסון מנדלה, היוו השראה וחוללו שינויים משמעותיים בהלכי חשיבה ופעולה של האנושות. גורואים מתחום האמנות, כמו מגריט, הביאו למהפכות בעולם היצירה. בארצות הברית כמעט לכל איש עסקים יש גורו שמאמן ומדריך אותו, מתווה לו את הדרך. יש גם גורואים נוראיים, כמו היטלר, שקהילות מאמינים שלמות הלכו אחריהם לאבדון.
בפתח ספרו “אחרי האקסטזה” של ג’ק קורנפילד (הוצאת מודן), הוא כותב על שהייתו במנזר בו היה עליו לקוד לכל מי שהיה נזיר לפניו. כשהיה מדובר בנזירים בכירים, זקנים וראויים, זה היה לו קל, אבל במקרה של נזירים צעירים ממנו או נפוחים מחשיבות עצמית, התעורר אצלו קושי שלבסוף התגבר עליו. וכך הוא כותב: “רוח הקידה היא השורה על דפיו של ספר זה. המשימה האמיתית של חיים רוחניים אינה מצויה במקומות מרוחקים או במצבי תודעה מיוחדים. היא נמצאת כאן ועכשיו. היא מבקשת מאתנו לקבל בברכה כל מה שהחיים מציבי לפנינו בלב חכם, מכבד ונדיב. אנו יכולים לקוד ליופי וגם לסבל, לתסבוכות שלנו ולבלבול, לכבוד הפחדים שלנו ומול עוולות העולם. מתן כבוד לאמת באופן כזה הוא הנתיב לחופש... קידה בפני הכאבים והבגידות בחיינו היא דרך לקבל אותם ומתוך מחווה עמוקה זו אנחנו מגלים את היכולת לחיות את חיינו. כשאנחנו לומדים לקוד, אנו מגלים שליבנו מכיל יותר חופש וחמלה מאשר יכולנו לדמיין”. עמ’ 10
התחושה של להשתחוות, להתרפס בפני מישהו כביכול זרה למערב. אנשים דעתניים מתקשים לחוש מתחת למישהו אחר. אבל זה לא אומר שלמערב אין גורואים, הם פשוט בהסוואה ואנחנו לא מודעים לכך שהם המודל והדוגמא לחיינו. יש אנשים שאנחנו הולכים אחריהם בעיניים עצומות כמו איילי אופנה, בעלי ממון, או דוגמניות. הטלוויזיה היא גורו, יושבת כמו מקדש באזור מרכזי בכל בית, מכתיבה את סדר היום, את הדיון הציבורי ומחשבותינו נעות אחריה.
אולי המילה הנכונה היא לא השתחוות אלא כניעה, כניעה היא קבלה ללא ויכוח, ללא מאבק. אנשי המערב עסוקים בלדעת, לשנות, להימנע מסבל, להזיז את הגבינה לאיפה שאנחנו רוצים וכשלא מסתדר להיות מתוסכלים. מי צריך גורו? אדם ששואף למקום טוב יותר, פתוח ללמוד, מוכן להשתנות, אדם צנוע שהמתרגל את הוקרת העולם.
התופעה ההפוכה לחוסר היכולת להיכנע וללכת אחרי גורו, היא זו של אלה הנשאבים בקלות, עוצמים עיניים ונתונים להשפעות רעות של בעלי כוח מטילי שררה. אלו אנשים שנמצאים במצבי חולשה ומחפשים דמות שתציל אותם. מרוב תשוקה הם נופלים לבורות של סבל, ניצול ופחד. יש הרבה בלבול ואכזבה בחיפוש אחר גורו.
לדעתי גורו אמיתי הוא אדם ענו שמודע לכחות הקיום שמעליו, הוא בעל לב טוב שרוצה בטובתם של אחרים, שלא מפסיק ללמוד ולהתאמן כדי להיות עילוי בתחומו. הוא לא פטרון. אין לו אוסף חוקים שיש לציית להם. הוא לא אומר לך מה לעשות ולא מנצל את עמדתו וכוחו. הוא לא רוצה להפוך אותך לתלוי בו. הוא משאיר את אפשרות הבחירה בידך ומעודד את חשיבתך העצמאית. הוא לא מחליט עבורך מה נכון, הוא מראה לך דרך. גורו הוא ישות שמעניקה לך השראה, כן זה בעיקר.
ד”ר אלברט שווייצר היה רופא שטיפל בחולים באפריקה במאה ה 19 וכך התוודע אל השאמניזם. הוא אמר על המרפאים השאמנים, שהם לא מרפאים בעצמם, אלא מעוררים את כוחותיו של האדם לרפא את עצמו. ההגדרה הזו כל כך צנועה ומדוייקת בעיניי. גורו ראוי הוא אדם שמאמין בפוטנציאל שלך לצמוח ונותן לך כיוון.
הטווח הוא גדול, ויש הרבה הבדל בין גורואים כמו האם המחבקת שעוסקת בצדקה, בחום לבבי ובהענקת חסד, ובין אלילים מהמערב שגורמים לנו לקדש את התחרותיות, הרכושנות והבצע.
מי הגורו שלכם?
אלו החוויות שבשבילם שווה להפליג מעבר לים.
השבמחקבכלל, אני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנהג החתונות הזה שבארץ, משום מה, קיבל תפנית מוזרה וקפיטליסטית מידי. לא פעם אני הייתי מעדיף לחזור לימי הביניים בלי דיג'יי, בופה כניסה וכל הפצ'קראי הזה :-)))