פוסט נחיתה

“העיקר שאני לא כועס, אתם לא כועסים”, אומר לנו מי שמראה לנו את הרכב ואנחנו מחליטים שלא לקנות אותו, “העיקר שאף אחד לא כועס”. בדרך חזרה האיש אומר לי “מה הסיפור שלו עם כועס לא כועס? בסך הכל קונים אוטו”. אני אומרת לו “כאן זה לא הטושיטה, אלה לא בודהיסטים, אנחנו בישראל, הכל פה מעורבב עם רגש”. אני אוהבת את זה.

בכל זאת אני מקבלת שיעור עומק, ודווקא בבריכה. אמנם המציל לא מרים את הראש מהפלאפון (כנראה עסוק בלהציל איזו מערכת יחסים), אבל המורה לשחייה של קטנטנים, נואמת להם מילים בטוב טעם. אני שוחה במסלול לידם, וכל פעם שאני מרימה את הראש מחוץ למים, שומעת קטעי משפטים - פנינים. “תרימי את הראש גבוה, שכולם יראו אותך ויהנו מהעיניים שלך”, "אחרי הפעם הראשונה שתכניס את הראש למים - השאר יבואו בקלות”, “ברור לי שתצליח. גם אם לא עכשיו, בהמשך”.

אני כבר יודעת לשחות ובכל זאת כרגע אני זקוקה למשפטים האלה מאוד. כי עם כל החיבוק החם מסביב, ובאמת שמקבלים אותנו מקסים, להיאחז באוויר בכל תחומי החיים - זה לא תחביב שאני ממליצה עליו כשאתם משפחה. שוקולד הנחית עלינו משפט “למה אתם לא שמחים כמו בטיול?” כנראה שהדאגות מוצאות את הדרך לפנים שלנו.

בינתיים אנחנו נוודים של ממש, בין ההורים, בפרדס חנה, וכדי להתאוורר מאירוחים, אבזרנו את האוטו בציוד הקמפינג שלנו שניערנו מאבק השנה שחלפה, והעברנו כמה ימים בכנרת (קסם על ים כנרת, שקט ופסטורליה, אנחנו, ופלוגה ג’), על חוף הים התיכון (בזולת קהילתית מרנינה) ואצל עוד חברים ברחבי הארץ (נשאלת השאלה - איך עוד לא הצמחנו חברים באילת?). התיקים מפוזרים, אנחנו אורזים ופורקים, רצים בין לראות בתים ובין ראיונות עבודה, ממלאים משימות, מתקשרים לרשויות, עוברים על ניירת, סותמים בעיות שהצטברו אצל רופא השיניים.

בין כל ההחלטות שיש לקבל אנחנו מזכירים לעצמנו להיות נוכחים גם כאן. ידענו שזו תהיה תקופה מאתגרת, וזה בסדר גמור, זה חלק מהעניין שלנו כרגע. ההסכמה שלנו להיות שם בלי לברוח (לא שיש לאן). הדברים הקטנים שעושים לנו טוב הם חודש יולי המפתיע בנעימותו (עוד לא הדלקנו מזגן), העובדה שלא צריך לחשב כמה מים שתינו ולתהות אם יהיו או לא יהיו שירותים בסביבה (אפילו יש נייר טואלט!), התאום והשיחות בנינו שמחזקים ומחזיקים אחד את השניה, ההודייה על כך שחזרנו בריאים ושלמים מהטיול, זה לא מובן מאליו (כמובן שהילדים היו חולים מרגע שנחתנו, בכל זאת צריך לאזן את שנת הבריאות שעברה עלינו), והנופים המוכרים והיפים שאנחנו אוהבים כל כך.

אני כותבת תמיד, אבל קריאה היא סימן לרגיעה אצלי. האפשרות להיכנס לסיפור של מישהו אחר, להנות מניסוחים משובחים, לטבוע בתוך דמויות צבעוניות, יכולה להתממש כשאני פנויה מהסיפור של עצמי. בימים הראשונים זה היה בלתי אפשרי, אבל אחר כך בחרתי ספר טוב, התיישבתי לקרוא וראיתי שאני יכולה. יש דברים שאני עוד לא יכולה, רק כשיהיה לי בית, או שאקנה יומן, שני אלמנטים שמחברים למקום ולזמן וכך יוצרים לי מרחב.

באופן לא מפתיע, הדברים קורים בקצב שלהם שהוא לא בהכרח מה שאנחנו רוצים, אבל כמו שאמר לי פעם המסטר שלי לרייקי נירנג'ן, אתה עושה מה שאתה צריך, ומה שצריך להיות - יהיה. אז אנחנו סומכים על מה שמחולל פה את הכל, שיתן לנו, גם עם בעיכוב, את הכי נכון בשבילנו. 

איך אפשר לשאת את הנדודים כשכבר רוצים להיעצר? להנות מהחופש הזמני הזה בארץ? עבורי - עם מילים. הן גם יוצרות אצלי את הידיעה הפנימית שעוד מעט העננים יתפזרו, דברים יתייצבו ונחזור לעניינים. בינתיים, מידי פעם אנחנו מצליחים להרים את הראש מעל המים ולקרוץ לעצמנו מרחוק, נזכרים לקחת בקלות את חוסר הוודאות.