לא בסדר - בואכה חשבון נופש.

שוב ושוב הסוגיה הזו ביני לבין עצמי. אני רואה בפייסבוק אנשים, נשים בעיקר, מתגייסות לכל מיני פרויקטים יפים של התנדבות, גיוס כספים לתרומה, מזון לחג. הן סופרוומניות בעיניי. איך הן עושות את זה? רק אני רוצה כל הזמן לישון? ההשוואה הזו גורמת לי להרגיש לא בסדר, שאני לא מכווננת לקהילה, שאני לא בנתינה. כי אני יכולה להיות בסדר ולצאת טוב עם כולם, או לבחור בנאמנות לעצמי ולמצבי.

זה לא קשור רק למחוות גדולות, אלא ללהחזיר טלפון, או לשכוח משהו חשוב, או ללכת למפגש שידעתי עליו הרבה מראש, אבל עכשיו ממש אין לי כוח. שנות ההתכנסות עם הילדים הקטנים גררו אותי למקום הזה, המאוד בייתי. ואז יש את הפער הזה בין מי שהייתי למי שאני היום. בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה. בין פנימה להחוצה. המון גשרים לחצות.

הנה סיפור על מישהו שהוא לא בסדר, אבל חצוף מספיק כדי לחשוב שהוא בסדר.

התקשרתי לטכנאי מכונות כביסה שקיבלתי עליו המלצה. התגלגלה שיחה, אמר שהוא קם מוקדם לסליחות, היה נחמד. בסוף הבטיח שיגיע למחרת באחת עשרה ושיתקשר חצי שעה לפני. קבענו. בשעה שתמעשרה אני מתקשרת אליו ושואלת אותו מה קורה. הוא אומר שעוד חצי שעה הוא יתקשר להודיע לי מתי בדיוק הוא אצלי. בשעה שתיים בצהריים, כשהוא לא מתקשר, אני משחררת ועוברת לטכנאי אחר. הוא מציע לי בכלל לא להחליף את הגומייה. המכונה עמדה שנה במחסן, קודם רצוי להריץ עליה כביסה לראות שהיא בכלל עובדת. אני מקבלת את הצעתו הנדיבה. בשעה ארבע וחצי, מתקשר הטכנאי הראשון, אומר שהוא בדרך. אני מודיעה לו שהסתדרתי, אין צורך. הוא מאוד כועס. שמעתם נכון. הוא. מאוד. כועס. אני מתחילה לריב איתו בטלפון על זה שהוא סגר איתי לפני יותר מחמש שעות שיגיע ולא טרח להודיע שום דבר. הטיעון הכי חזק שהוא מצליח לשלוף : יש טכנאים שלא מגיעים בכלל. אני משיבה לו, שאני לא עובדת עם בעלי מקצוע שנעלמים או מאחרים בשעות. איך העניין הזה פה הפך לשגרה? שכל אחד יכול לעשות עם הזמן שלך מה שהוא רוצה, ואנחנו נחכה בבית וזה יהיה עדין במסגרת מה שבסדר גמור לעשות?

מתחילת השיחה הבן שלי דרוך ומקשיב לכל. העיניים שלו ממתנות את תחושותיי, האוזניים שלו מעודדות אותי להיות בשיח ולא לתת לכעס להציף. בסוף הטכנאי מתנצל. כשאני סוגרת את הטלפון בני מתיישב קרוב קרוב ושואל בעיניים פעורות מה היה, את כל הפרטים. אני אומרת לו שזה כמו שהוא יגיע לבית הספר בשעה חמש אחר הצהריים וישאל – 'איפה המורה? איפה הילדים?? הבטיחו לי שלומדים פה'!

הנה סיפור על מישהו שחשבתי שהוא לא בסדר, אבל הוא דווקא ממש בסדר.

בהודו הראשון שלי עברתי קורס רייקי עם מאסטר גדול, נירנג'ן. הוא היה דמות מאוד חזקה שהשרתה על כולם רוגע איתן. הסתכלנו עליו בתור אחד שהעולם זורם דרכו, תמיד שקול, יודע, נינוח עם מה שקורה. בתום אחד השיעורים הוא הקפיץ אותי ואת חברתי לקורס למרכז פונה, בדרך כלל הלכנו ברגל, זו היתה הליכה של חצי שעה, אבל הוא היה בכיוון והציע לנו טרמפ. רק אמר שהוא צריך לעבור באיזה מקום, סיפר על בית שהוא בונה באזור. הגענו לאתר הבנייה, היו שם פועלים הודים. נירנג'ן יצא מהרכב, הסתכל על העבודה שלהם ולא היה מרוצה. הוא התרגז מאוד ואמר להם בהודית מהירה ובטון גבוה את מה שאמר. אני וחברתי הסתכלנו אחת על השניה בהלם. המאסטר הגדול שלנו כועס. זה לא הסתדר לנו במשבצת. הוא חזר לאוטו והמשיך בנסיעה כאילו לא קרה דבר ואנחנו המשכנו לאחד מבתי הקפה לעכל את החוויה. ככל שדיברנו, הבנו שהבעיה היתה שלנו, לשים אותו בתוך תבנית המאסטר ולחשוב שהוא רק כזה. הוא לא השפיל את הפועלים, הוא פשוט כעס והבהיר להם באופן אסרטיבי ותקיף את מה שהם לא עשו טוב. וזה היה בסדר גמור.

החופש להיות כל מיני

חברה ואני קובעות לערב התרמה שמארגנות אלה שיש להן זמן וכוח לזה. בית ענק בפרדס חנה שמארח מוסיקאים מעולים שמופיעים בהתנדבות. שתינו עייפות מהשבועות האחרונים בהן כמעט לא תקשרנו. אולי מרגישות קצת לא בסדר שלא היינו שם אחת בשביל השניה, אבל אחרי כמה דקות מבינות ששתינו היינו במעברים שגרמו לנו להיות רצוצות וזה מאחורינו. עולה על הבמה זמר, שמו רפאל עמנואל רן, הוא מברך את כולם לראש השנה בקול עדין, בצניעות, ברוך. הוא יוצר רושם של אדם מאמין, מכונס, שקט. ואז הוא מתחיל לשיר, וכאילו הופך את עורו. הוא שר בפראות, בשמחה, בעצמה. כאילו מדובר בשני אנשים שונים לגמרי. זה היה כל כך יפה, לפתוח את האפשרות להיות משהו אחד, ואז ההפך הגמור.

נשים במלכוד

דיברתי עם חברה אחרת, ספרה שהיא נרתמה לעזרה מאוד גדולה למישהי במצוקה. אמרתי לה שאני מעריצה אותה על היכולת להתפנות לכך. אחר כך חולקת שהיא בתקופה מאוד קשה, בעבודה, עם הילדים, עם עצמה. האינטנסיביות מכלה את כוחותיה. אני שואלת אותה אם נכון לה להתגייס עבור מישהי כעת. היא מבהירה לי שהיא בודקת כל הזמן עם עצמה מה נכון לה. השיחה מסתיימת. כעבור שעתיים היא מתקשרת, אומרת לי שזה לא נכון, היא לא קשובה לעצמה, השאלה שלי הוציאה אותה מהאוטומט לרגע. הצעת העזרה שלה היא ברירת מחדל. 

כותב יהורם טהר לב את השיר "ברוך שעשה אותך אישה" (מצורף למטה), שיר שמהלל ומשבח את האישה על כל סגולותיה. "איך את מצליחה לחייך כשאת רוצה לצרוח"? "איך את עדין אופטימית מלאת שמחה ונחושה?" קולגה שלי מתחום הכתיבה, חגית אלמקייס, האירה את עיניי לכך שהשיר הזה בעצם מטיל וטו על איך אישה צריכה להיות וכולא אותה שם. היא ענתה בשיר לטקסט הזה, וכך היא כותבת (למטה 2), "אני בכלל שונאת את זה שאני מחייכת כשאני רוצה לצרוח", וגם "לפעמים אני סתם תשושה/ ואין לי כוח להיות האישה/ "המושלמת" הזאת מהמכתב שלך".

ילד בסדר כזה

גם אותם אנחנו מאלצים להיות בסדר כל הזמן? כי הרי ממי למדנו את זה שצריך להיות בסדר אם לא מההורים שלנו? יוצא לכם להגיד : "אני לא מכירה אותך ככה", "מה קרה לך היום?", ועוד פנינים בסגנון? אז מה שקרה הוא שבא לילד שלנו היום להיות אחר, ולתת לו להרגיש עם זה בנוח, זה המינימום שאפשר לעשות בשבילו. כי אנחנו גם וגם, ולהכניס אותנו לתוך תבנית אחת כמו "ילד טוב", או "ילד מופרע", או "חכם" או "ליצן" זה צר, וקטן, ועצוב. זה לתפוס צד אחד על הסקלה ולהיאחז בו. זה ההפך מחופש.

איחול לשנה הבאה

עכשיו אני מצליחה להיות קשובה רק לסביבה הקרובה שלי, לחברות, לאהוביי. זה מה יש כרגע. אני מעדיפה לפעול מתוך הקשבה ולא לצאת החוצה כשאני ריקה ואין לי באמת מה לתת. תחושת האשמה של להיות לא בסדר, גורמת לי למחוק את התקופות בהן היה לי זמן, והייתי החוצה לגמרי. זו תחושה כוחנית מאוד, היא גם מעלימה את העבודה שלי, שמהותה היא להיות בשביל האחר. המסקנה היא שאני פשוט מחבבת את הרעיון - להיות לא בסדר. כי החכמה היא לא רק לעשות מה שנכון לי, אלא גם לפרגן לעצמי על זה.

כולי תקווה שארגיש מספיק חופש כדי להיות לפעמים לא בסדר, או לכעוס, או לא להיות במיטבי. לסמוך על עצמי שאני קוראת את המצב נכון ולקבל את יכולותיי ברגע הנתון. שאתן לילדיי ולסובבים אותי להיות גם וגם. שנהיה כולנו בחופש להיות כל מיני.