הפאזל ועונשו

לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי פאזל אלף חלקים בכיפור. קיבלתי אותו לפני שנים, מחברים שידעו על החלום הזה שלי, לשבת ולעשות פאזל ענק כשאהיה גדולה. לא מצאתי זמן. זו היתה תקופה בה חשבתי שאין לי זמן. כמה תמימה הייתי.

ביום כיפור, עם התנחלותנו בבית, פרשתי אותו על שולחן הסלון, ומיליוני חלקים נשמטו משקית ורדרדה, ציור מצחיק ומלא פרטים. ישבתי אובדת עצות מול מאות החלקים, ושקלתי שוב. אבל השקית כבר נפתחה, הילדים היו בעניין, ביום כיפור בלי מחשב טלפון ושאר מסיחים – אשתלט עליו, חשבתי לעצמי. כמה מגלומנית הייתי.
התחלתי בדרכי הידועה עם פאזלים מחמישה עד עשרים אלף חלקים – המסגרת. אבל אז הבנתי שבפאזל הספציפי שלפניי לא יעבוד הקונספט הזה, התחלתי להסתכל על הפרטים והלכתי על הרכבת אפיזודות – אגם, מכונית, אנשים.

הילדים נטשו תוך רבע שעה, אך חזרו מידי פעם להתעניין בהתקדמותי וזרקו מילות עידוד בנוסח "בחיים לא תסיימי", ואכן ביום כיפור סיימתי שליש מהפאזל, וחשבתי שאת השאר אשלים בשליש השלישי של חיי. אבל לא רציתי לתת לילדים תחושה שאמא היא טיפוס שזוחל, או מוותר, או מתייאש. וזאת למרות שהקטנה דאגה לפרק לי מידי פעם מקבָצים, וכך גרמה לי להתקדמות של צעד קדימה שניים אחורה. הייתי צריכה לחזור למקומות שחשבתי שכבר גאלתי אותם מפירודם – שוב. אז סגרתי את האזור בסרט משטרתי אדום והכרזתי שאסור להתקרב ושיש לי אמצעים סמויים לדעת מי עשה מה ומתי.

אבל אז בא סוכות, הילדים בחופש, כך שיש זמן פנוי בשפע ואף ילד לא מת מכמה שבועות של הזנחה. לכן מידי ערב בתשע ישבתי על הפאזל עד ששמעתי קולות נחירה והבנתי שהם שלי. קילפתי את החלקים שנדבקו לי ללחי ועברתי למיטה. אבל האמת היא שנהנתי מכל רגע. למצוא חלק שמתחבר זה כמו למצוא חניה בתל אביב, כמו לחזור להאמין בניסים.

אתמול האיש התייאש מהמצב והבין שדרכו היחידה להחזיר אותי אליו ואת השולחן לסלון, היא לעזור לי לסיים. אכן שמחת תורה, ומי שלא ראה שמחת פאזל שלם מימיו, לא הפסיד כלום.