ביום לזכר רצח רבין, הודיעו לנו שעל ילדי בית הספר לבוא בחולצות לבנות, יהיה טקס והם ידברו בכיתות בהתאמה לגיל. מה אפשר להגיד בהתאמה לכיתה א' על הדבר הנורא הזה? חשבתי לעצמי כששקלתי אם להכין אותו למפגש בנושא בכיתה. כשהוא חזר הוא סיפר על הרצח, היו לי דמעות בעיניים. לא בגלל הרצח, עליו בכיתי אז והרבה. אלא עליו, על המפגש שלו עם המציאות, על זה שהוא מתחיל להבין חוקיות אחרת מזו שהוא הכיר עד עכשיו.
אנחנו מנסים לשמור עליהם ככל הניתן, לא כדי שיחיו בבועה, אלא כי אני חושבת שיש חשיבות לזמן בו נחשפים ילדים למידע על העולם. לכן כל כך מפחיד אותי הדיון לגבי פלאפונים.
לצוואר הבקבוק של היום, אנחנו מתארגנים יחד. אוכלים ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים, ואז יש תמיד מין פיצול כזה: האיש בהרדמות ואני - על הבית. ברירת המחדל הזו התקבעה מכמה סיבות. אחת, כי אני יודעת לארגן את הבית יותר טוב, שניה כי אני יודעת לארגן את הבית יותר מהר, ושלישית – כי זה האוטומט שלי. מי שמרדים – שוכב, קורא, מודט או, וברוב המקרים בנוסף, נרדם יחד איתם. מי שבמופקד על הבית – רוחץ כלים, מחזיר חפצים למקום, מכבס, תולה, ובמקרה שכפות הרגליים נדבקות לרצפה, גם מעביר סמרטוט. אין מה לדבר – חלוקה צודקת. המטרה הבלתי מוגדרת, היא שבשעה שמונה בערב, כן כן שמונה, הבית שקט ונקי ואנחנו מקבלים לווריד שעתיים של מירוץ נגד הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, למשל לסיים משפט.
