הקרב (הלא ממומש) על ההרדמות

לצוואר הבקבוק של היום, אנחנו מתארגנים יחד. אוכלים ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים, ואז יש תמיד מין פיצול כזה: האיש בהרדמות ואני - על הבית. ברירת המחדל הזו התקבעה מכמה סיבות. אחת, כי אני יודעת לארגן את הבית יותר טוב, שניה כי אני יודעת לארגן את הבית יותר מהר, ושלישית – כי זה האוטומט שלי. מי שמרדים – שוכב, קורא, מודט או, וברוב המקרים בנוסף, נרדם יחד איתם. מי שבמופקד על הבית – רוחץ כלים, מחזיר חפצים למקום, מכבס, תולה, ובמקרה שכפות הרגליים נדבקות לרצפה, גם מעביר סמרטוט. אין מה לדבר – חלוקה צודקת. המטרה הבלתי מוגדרת, היא שבשעה שמונה בערב, כן כן שמונה, הבית שקט ונקי ואנחנו מקבלים לווריד שעתיים של מירוץ נגד הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, למשל לסיים משפט.
ולמה כל כך "כן כן שמונה"? כי אנחנו עכשיו קוצרים את פירות הייסורים של עד עכשיו. הילדים שלנו תמיד קמו מוקדם, וכשאני אומרת מוקדם, אני מתכוונת לשעות שאדם שמעריך את עצמו, שאוהב את חייו, שחס על גופו, לא יכול לדמיין. אני מתכוונת לזמן בו אפילו אלוהים לא תכנן שנקום. שהאור, והציפורים ושאר העולם השפוי, שאינו כולל את העובדים בזבל ובשדות, וכן המזבלים את השדות, חשב להתעורר. הילדים שלנו קמים בין חמש לשש בבוקר, תמיד. כשהייתי מקפיצה איזה חבר לגן, האב או האם, היו יוצאים מפהקים כשקורי השינה עוד דבוקים בעיניהם, ועם קפה ביד, מושיבים אותו אפוץ ומנומנם בעיניים עצומות על הכיסא באוטו. מעבר לקללות שסיננתי בשקט מוחלט, כל פעם מחדש יכולתי להתמוטט מהסקת המסקנה הבלתי נמנעת, שאנחנו ערים כבר שלוש שעות ואני כבר אחרי אלף חמש מאות ושבע פעולות שעשיתי מהבוקר. כלומר הלילה.

אז עכשיו, הורים יקרים, כשאת ילדיכם תאבי שנת הבוקר צריך להעיר עשרות פעמים ולבסוף לגרוף מהמיטה לבית הספר או לגן באמצעות מנוף, אצלנו היקיצה טבעית, ואפילו הגענו לגיל בו שליש מהם נותנים לנו לישון כשהוא קם בשעה פסיכית. וכיוון שהמתעורר הסדרתי הזה, הוא שנותן את ההוראה לשמש לצאת ממרבצה, הוא גם מעיר אותנו כשעון דובר (לפי הזמנה מהערב שלפני). הבונוס הגדול יותר, כאמור, הוא שבשעה שמונה הבית נודם, ואנחנו אחרי הכל.

אתמול אירעה תפנית מפתיעה בעלילה. הייתי עייפה ככה שלא ראיתי בעיניים, ושברתי את ההרגל – בעודי מצביעה ברגליים, קיבלתי לידיי את תפקיד ההרדמות. אחרי הכל, האיש העיר אותי (האמת היא שזו המשימה הקשה ביותר של המופקד על הבית, וההתעוררות היא המשימה הקשה ביותר למופקד על ההרדמות), בשעה שמונה ורבע, הגחתי למטבח, וראו זה פלא: הוא היה נקי, הכלים הונחו על מעמד נודפים טיפות אחרונות, הבית היה מסודר, מישהו טפח על הכריות פעמיים. ספונג'ה לא, בכל זאת, שחלילה לא נתבלבל יותר מידי, אבל שעון החורף תורם לכך שלא ירגישו את מה שמתחולל על הרצפה, כי אנחנו לא יחפים, אלא בנעלי בית, ואליהן, שתידבק ביצה סרוחה מצידי. צנחתי על הספה, ואף הוגש לי , תה צמחים מהביל.

ואז חשבתי לעצמי, למה אנחנו לא הולכים על חמישים חמישים בעצם - ערב אני וערב האיש? כי כולי תקווה שמבחירה מודעת, דמוקרטית, הייתי הולכת תמיד על האופציה לחרופ איתם. מצד שני, אם אני זוכרת נכון, עדין לא פיתחתי תסמינים של אמנזיה, אז אני שואלת אתכן, איך זה יתכן, שבכל זאת מחר, אשכח לבחור בהרדמות?