שומרי מסך - על ילדים, מסכים ומה שבניהם (כלום)

ביום לזכר רצח רבין, הודיעו לנו שעל ילדי בית הספר לבוא בחולצות לבנות, יהיה טקס והם ידברו בכיתות בהתאמה לגיל. מה אפשר להגיד בהתאמה לכיתה א' על הדבר הנורא הזה? חשבתי לעצמי כששקלתי אם להכין אותו למפגש בנושא בכיתה. כשהוא חזר הוא סיפר על הרצח, היו לי דמעות בעיניים. לא בגלל הרצח, עליו בכיתי אז והרבה. אלא עליו, על המפגש שלו עם המציאות, על זה שהוא מתחיל להבין חוקיות אחרת מזו שהוא הכיר עד עכשיו.

אנחנו מנסים לשמור עליהם ככל הניתן, לא כדי שיחיו בבועה, אלא כי אני חושבת שיש חשיבות לזמן בו נחשפים ילדים למידע על העולם. לכן כל כך מפחיד אותי הדיון לגבי פלאפונים.
בבית הספר הדמוקרטי בפרדס חנה יש למידה על המסכים בדורנו, ובסופה הצבעה לגבי שימוש בהם בבתי הספר. המסכים בכלל והפלאפון בפרט, הביאו אותנו לעולם אחר. אפשר להשתמש בהם לאמצעים טובים ויצירתיים, אבל יש להם גם צדדים אחרים.

קצת נתונים לגבי ילדים ונוער ברשת

47% נפגעים ממעשי בריונות ברשת

חשיפה ממוצעת לפורנו, גיל 11

40% יענו לפניה של מישהו זר ברשת

1 מ 7 יקבלו פניה בעלת אופי מיני ברשת

75% מההורים לא מעורבים בפעילות הילדים ברשת.

הנזק הכבד של המסכים, הוא חשיפה של ילדים וילדות, נערים ונערות, לתכנים שהם לא אמורים לראות. החופש ברשת הוא אינסופי, וכשאין הדרכה או פיקוח, אפשר להגיע למקומות מסוכנים. האינטרנט לא חוסך מראות קשים של אלימות. שבמקרה של מבוגר, גם כשיש קול שמאוד מתפתה לצפות בעריפת ראשים של פעילי ג'יהאד בלייב, הוא נמנע, כי אני יודעת שלא אוכל לישון בלילה שאחרי. הצלקות שנגרמות לילדים שנחשפים באופן כל כך גס לתכנים מזדמנים, הוא השחטה של הלב. כנ"ל פורנו.

עוד ענין הוא השליטה של המכשיר על חיינו. הרגע בו הבנתי שמשהו חולה פה, היה בתקופה בה שכחו ילדים באוטו, ואחת מעצות המומחים היתה, שההורים ישימו את הפלאפון ליד הילדים, כי אותו הם בטח לא ישכחו. קולטים?מילא התמונות ורשימות הקשר, אבל הכלי הזה שולט בחיינו.

ממקור ראשון

אני מטפלת בנוער בתיכון, הם מתייחסים לפלאפון כמו איבר בגוף. כשהם עייפים ואני שואלת למה, הם מספרים שכל הלילה היו בווטסאפ. גם כשהם שקועים בשינה עמוקה ביותר, הם יכולים להתעורר בקלות, גם כשהוא על רטט. זוהי תוספת משמעותית להפרעות קשב וריכוז.

פעם נער הראה לי תכתובת כל כך מעליבה כלפיו. כי ככה זה כשאין מבע, אין ניואנסים, אין לקרוא שפת גוף או להתמודד עם מי שעומד מולך. יש רק מילים שנשלחות כמו חיצים, בלי להבין את ההשלכות שלהן. פעם, כשילדים היו עושים חרם, הם היו צריכים להסתכל בעיניים של מי שהם הוקיעו מהקבוצה, אם היו מאבקים בין חבורות, היה צריך להשקיע מאמץ מתוחכם כדי להתמודד, לטכס עצה. הדרך מהלב, לראש, לפה, היתה הדרגתית. היום היד קלה על ההדק. ומילים, יכולות לגרום לשבר בלב של מישהו.

הגיל הוא לא תרגיל

למה ילדים מתחילים ללכת עם פלאפון בגיל צעיר כל כך? בגלל הורים שמעוניינים לדעת כל רגע ורגע איפה נמצא הילד שלהם, או כאלה שחושבים שזה ממש מגניב, שרוצים שהילדים יהיו בחבר'ה, או אחרים שרוצים שקט מהילדים שלהם לא רק בבית, אלא גם כשהם בבית קפה, והדרך היחידה להשיג שקט כזה, מוחלט, זה לשים את הילד מול מסך, כלשהו. אז ילד או ילדה קונים פלאפון, ועוד אחד, וזה מספיק שהרחש כבר יעבור בכיתה, ויהיו הבדלי מעמד של מי יש לו מול מי שאין, ואז כמו רצועת דומינו, כולם במסך. החדשות הן, שהחבר'ה לא חייבים להיות עם פלאפון. ילד בגיל 7 לא צריך ללכת עם נכס בשווי 2000 שקל בכיס. זו החלטה מאוד פשוטה של ההורים. לשבת יחד, במשפחה, באספת הורים ולהחליט שאין צורך כרגע בפלאפון. ואז מי שיקנה, הוא יהיה החריג.

אז מה אפשר לעשות?

נתחיל בהורים. כמו בכל פנייה לילדים, הטיפול צריך להתחיל במבוגרים. כי כשההורים כל הזמן בפלאפון, מדברים עם הילדים עם עיניים במסך, הם חושבים שככה זה בחיים. אם אתם לא מסוגלים להוריד את הפלאפון מהידיים, תודו בפני עצמכם שאתם מכורים. משהו בסגנון : שלום אני שלומצי גורביץ' ואני מכורה לפלאפון.

ואז, ממש כמו בתהליכי גמילה, להתחיל בפרידות לזמן קצר. להניח את הפלאפון בצד לעשר דקות, להמשיך לשעה ביום. אם אתם מספיק אמיצים, להחליט על יום ללא פלאפון מידי פעם. פשוט להכריז על זמן איכות שאתם לא מקשיבים לו או נוברים בו או מחפשים בו, משהו.

לחזור לאופן בו תקשרתם לפני. במקום מיליון הודעות ווטסאפ לתיאום, תרימו טלפון ותסגרו עניין. או יותר טוב – מייל, זוכרים את הפריט הפרה-היסטורי הזה? נמצאים מולו רק כשבאמת רוצים לקרוא מה שכתבו לכם והוא לא מצפצף כל הזמן.

כשאתם מדברים עם הילדים, לחפש את העיניים שלהם, להישיר מבט, לאמן אתכם ואותם בהזזת שרירי הפנים לטובת מבע.

ליצור חללי זמן משפחתיים ללא מסכים : ארוחות, בוקר מוקדם וערב מאוחר, לסיים את השימוש בו שעה לפני השינה, שיהיה לכל המידע הזה זמן להתפזר ולא להיכנס אתנו למיטה.

לא ללכת עם הפלאפון לשירותים. אפליקציה של ניגוב עוד לא המציאו, בינתיים.

בקיצור – להשיב את השליטה לחייכם.

ואז הילדים - 

הנתון האחרון שכתבתי – מדהים. הורים לא יודעים מה הילדים שלהם עושים כשהם יושבים 6 שעות בממוצע (נתון נוסף) מול מסך? כלל ראשון ובסיסי : לבדוק איפה הילדים שלכם משוטטים על המחשב, בטלוויזיה, בלפטופ. איזה משחקים יש להם, האם הם עסוקים בלירות, לפוצץ, להרוג ולאנוס? כי יש הרבה משחקי מחשב לנוער שעושים בהם את הדברים האלה. באיזה דיונים הם שותפים, לאיזה אתרים הם מגיעים. בסיסי.

יש בתי ספר בארצות הברית בהם מפקידים את הפלאפונים בכספות ומקבלים אותם בסוף היום, גם בארץ יש בתי ספר שהגיעו להחלטה שלא יהיה שימוש בו בזמן הלימודים, כדי שבהתקשורת בבית הספר לא תתבסס על זה.

אפשר להיות מעורבים בקבוצות הווטסאפ ולראות מה קורה שם, לא בסתר. כשיש בהן אלימות, אם יש ילדים שנפגעים באופן קבוע, זו חובתנו להגיב, לא רק כשהנפגע הוא הילד שלנו.

הורים שמאוד רוצים שהילד יהיה עם פלאפון כדי לדעת מה איתו, אפשר לקנות פלאפון לא חכם, פלאפון בשביל להתקשר, זוכרים? זו היתה הכוונה של בל אי אז...

להגביל את שעות הפעילות. לצמצם אותן בהדרגה. בלילה הפלאפון לא בחדר.

ובנוגע להצבעה

קצת חוששת מההצבעה על המסכים בבית הספר. לדעתי עבור הילדים, זה כמו שתתנו להם בחירה אם לארוחת הצהריים הם יאכלו עוגת שוקולד שלמה, או לא. אם כי חלקם בוגרים מספיק כדי להבין באמת את התמונה הגדולה, ואני מכבדת את האמונה הזו בהם. בכל אופן ברמה המשפחתית, אנחנו שמים את הילדים במסגרת דמוקרטית, יש הרבה דיונים ומשובים על ההתנהלות בבית, אבל לדעתי, יש עניינים מול ילדים, שהמונרכיה יפה להם. 
מצד שני, גם ההורים מכורים. אז מי יחליט עבורנו?