מה חשבתי לעצמי

מה שחשבתי לעצמי, הוא שאחרי שש שנים מכונסות בבית עם הילדים, החוץ יחכה לי. שבדיוק היכן  שהפסקתי, אקפוץ שוב על הרכבת בקלילות מופתית שכזו ואשתלב, ואתקבל בזרועות פתוחות. אני רואה את כל האמהות שעוצרות כדי לקחת נשימה עם הילדים, ואת המחיר שהן משלמות. כתבתי על זה בתיזה שלי, אבל זו היתה תיאוריה. עכשיו זו מציאות.

לא קל. לא קל לחזור. הרי אם הייתי ממשיכה את הקריירה שלי בקו ישר, היום הייתי במקום אחר לגמרי. עם קליניקה מלאה כמו שהיתה לי לפני שהתחלתי להשריץ לכל הכיוונים והמון תהודה מבחוץ. יש לי ידיד שהיינו יחד עיתונאים בעיתון חיפאי בתחילת הדרך, היום הוא כתב בערוץ 2. אמנם לא עשה משפחה, אבל עף קדימה ובטיל.

על לעשות כלים אף אחד לא נותן לייק. לפעמים כשאני רוכנת על הכיור, או תולה כביסה, אני מסתכלת מסביב ובא לי שמישהו יצעק מאחור "איפה מחיאות הכפיים????". אז אני לא על האמפי בקיסריה, ובכל זאת, לא רוצה שהטייטל שלי יסתיים באמהות טובה. יש לי עוד הגשמות בחיים.

אצלכם בסלון

שעת ערב מוקדמת, אחרי העבודה, הסידורים, כל מה שצריך לעשות – נעשה, ומה שלא – כבר ידחה למחר. הבית נראה סביר. מכינים איזה קפה או כוס יין, ומתרווחים על הכורסא הכי נוחה בסלון. כל כך נעים לשבת כך בסוף היום, עם רגליים על הכורסה, ולבקש חומר, טקסט, שמצד אחד לא יצליף בכם על מי שאתם וילמד אתכם איך לחיות, מצד שני לא יהיה ספר טיסה רדוד שכתבה דוגמנית צמרת בזמנה הפנוי, ומצד שלישי לא יתחיל להתפלסף אתכם על משמעות החיים. כי למי יש כוח לחיים, ועוד בעלי משמעות, בסוף יום? אין לכם גם כוח לספר של 600 עמודים, כי אחרי כמה עמודים אתם כבר שומעים את הנחירות של עצמכם.  ואז מונח לידכם הספר "מסיבת יורה",