לבד בברלין

איור מחומת ברלין וגרפיטי מעליו

טוב לא לגמרי לבד, עם מיכל, ומשפחתה המתוקה, שנסעה לשנה בברלין. למרות שהבטחתי לעצמי שאת אירופה אשמור לזקנה, כבר פעמיים שברתי את הפרדיגמה הזו כשקפצתי לבקר חברות בפוסט דוקטורט. עדי בשטרסבורג, מיכל בברלין. אז הנה עצה חינם : אמצו חברות חכמות וכנסו לדיל החברה שבמועדון המתמידה בלימודים ואתם שטסים על הגל.

כמובן שההכנות מוציאות את כל הרוח מהמפרשים וגורמות לתהות על מהות חופשה קצרה כל כך שבהתארגנות לכבודה מושקע מאמץ אטומי. לא מצדי כמובן, לארוז לקח לי דקה וחצי. אבל התקתוק עבור מי שנשאר, עדיף למות. קופסאות אוכל בפריזר שיספיקו גם לעת מצור, ניירות טואלט בשירותים שיאפשרו לקשט איתם את הסוכה בעשר השנים הקרובות, רשימת טלפונים של חברים, אנשי חינוך ודת שעברה תוך פירוט באורך הגלות לאיש. מסירת העדפות ממרחים בסנביצ'ים לפי ימים לילדים, ועוד ועוד.
כל זה כולל פחד לא קטן, שאולי זה לא הזמן המתאים. רגע לפני ההשקה של הספר והמופע שלי, עם כל ההתארגנות והתכנון לפרטים, לנטוש הכל וללכת. אבל מתי הזמן הנכון לחופשה? יש כזה? אם לא מפָנים – אין. אז לקחתי הפסקה באמצע הטורים הגבוהים והורדתי הילוך.

כמו בטיול אירופאי טיפוסי, אנחנו צועדות קילומטרים, שעות ביום. צריך להוריד את הפחמימות איכשהו. מסתבר שהטיול ברגל מאוד נעים כשאף אחד לא משתרך אחרי ובליל בקשות וטרוניות עף לעברי כל צעד וחצי. אני רעב, מגרד לי, משעמם לי, שחקי איתי, קר לי, חם לי. בעצם חם לי אין סיכוי להגיד פה.

קר בברלין. אומרים שאין קר, יש לא להתלבש חם, אבל אני נשבעת שהתלבשתי כמו אסקימוסית לסיור באפס מעלות בעיר, ובכל זאת יכולתי להקפיא שניצלים בבית השחי.

בברלין אין שקיות. הנוף דל בילדים. יש היסטוריה וחומה, מוזיאונים ונהר, גשרים וכנסיות. קבצנים מאמצים כלבים. הרכבת התחתית היא אוסף של מוזרי העולם כולו. התחבורה הציבורית יעילה באופן מוטרף. יש מאפיות, שוקולטריות ומסעדות אוריינטליות של קהילות מכל העולם.

מיכל היא ספר היסטוריה מהלך. אני מרגישה לידה בורה ועמת הארץ, חולבת ממנה כל מידע אפשרי על מה שקרה באירופה בחמישים השנים האחרונות. גם לגבי מה שקורה בארץ היא מעדכנת אותי מידי פעם. אחרי יומיים היא שואלת אותי אם אני מתחילה להתמצא בכיוונים, ברכבת. התשובה היא לא. אני לא מתמצאת ולא אתמצא לעולם, כל עוד היא לידי.

תמיד אני זו שמתכננת, טיולים וחופשות, חול המועד, שבתות. בודקת מה יהיה כיף לילדים, נוח לכולנו, לא מעייף מידי, מספיק מרתק, המון קטגוריות שצריך לקחת בחשבון – שעות שינה, רעב, שירותים קרובים, עניין לפי גילאים. מתי יתפרו לי טיול על פי מידותיי, רצונותיי וגחמותיי? פנטזתי לעצמי, מתי יגידו לי מה לעשות, מתי ומה להביא? עזבו טיול, תנו לי אחר צהריים אחד שיפיקו במיוחד עבורי, ואנשק את הרגליים לצוות ההפקה. בביקור הזה אני לא צריכה לדגור על שום לו"ז. הזמנתי כרטיס והעברתי למצב טיסה. אני הולכת אחרי מיכל כמו זנב. אני לא מחליטה, לא פותחת מפה, כלום. מיכל מגישה לי את ברלין כמקומית ואני משיבה בהשתחוות לתפארת.

אי אפשר להיות בברלין בלי לחשוב על מה שהיה פה לפני שמונים שנה. האזכורים מלווים אותנו בכל צעד. שרידי בית הכנסת שנהרס בליל הבדולח. השקט ברחובות, המשמעת במדרגות (לימין שור), מגן דוד על גלריית החומה, אנדרטאות. אני הולכת בשלכת ומזמזמת את "שיר אחרי הגשם" של פוליקר. נזכרת בספרים של קצטניק שקראתי לפני שנים, איך לא יכולתי להירדם בלילה בשבועות שאחרי, כשתיאוריו מהמחנה נכנסים לחלומותיי.

יש עכשיו התלהבות מאוד גדולה בברלין, זו עיר צעירה, מגוונת, תוססת. אבל מה אני אגיד לכם, ברלין, כמו אירופה, לא עושה לי את זה. כבני תרבות המערב, הם דומים לנו מידי. מבנים, יפים ככל שיהיו, לא מלהיבים אותי. תכלס, בעיר גדולה, מספיק לי להסתובב ברחובות הזרים, להיכנס לחנויות ספרים או בוטיקים של ניירות מיוחדים  ולשתות קפה משובח, כדי להנות ממש.

מה שכן העיר הזו עושה לי, זה הוכחה ניצחת לגבי האפשרות לשינוי. ההיסטוריה של גרמניה רצופת מלחמות – מלחמת העולם הראשונה, השניה, המלחמה הקרה, החומה. היום המקום הזה מספר אחד באירופה בקליטת מהגרים (רק עכשיו גרמניה קלטה מיליון פליטים סורים, עשרות אלפים מהם התקבלו בברלין), יש פה ערב רב, אזורים שלמים של גרפיטי וציורי קיר שמביעים את הכוח שחזר לאנשים. הקהילה ההומולסבית, שהיתה נרדפת על ידי הנאצים, מרימה ראש, התפתח אזור שלם של פריחה והתעצמות עבור חבריה. יש פה תיקון. יש מקום לכולם. כל אירופה לומדת מגרמניה רבגוניות בימים אלה.

חמש עשרה שנים לא הייתי לבד בחו"ל. מיכל ושחר פינקו אותי ברמות היסטריות. גם להתגעגע היה לא רע, במיוחד כשהנוכחות שלי בבית דומה לטאפט – מובן מאליו כל כך. סוף סוף קפצו עלי כשחזרתי – מחווה ששמורה באדיקות רק לאבא. גם האיש יצא גדול מכל הסיפור, ולפינאלה יצא עם מחווה חסרת תקדים - הגעתי לבית שטוף! מה יותר מזה? בפריקה, התגלתה במעמקי התיק מטרייה שמיכל השאילה לי, אין ברירה אצטרך לשוב מתישהו להחזיר ציוד.

בינתיים, לכל שבת יש מוצאי שבת, וחמש שעות אחרי שנחתי כבר הייתי בעבודה. נחנו, נהננו, עכשיו יש ספר בדפוס ומופע על הפרק, ושתי השקות חגיגיות להתארגן אליהן. קדימה.

מי שעדין לא אישר הגעה, במייל או בפייס, זה הזמן, על מנת שאוכל להיערך ולהכין את התשורות לתומכי הדסטארט אפשר לאשר בפייס להשקה בפרדס חנה כאן ולהשקה בתל אביב כאן
נתראה בקרוב!