הספר "שקד רוקדת" - לחיות את החלום

מה אני אגיד לכם?
הייתי ילדה מוכשרת. היו גם כמה ששמו לב.
אבל ההורים שלי היו מצד אחר של העולם.
הם לא הבינו את הכוח של היצירה עבורי.
מידי פעם זרקו מילת עידוד,
אבל נתנו לי להבין שמדובר בגחמה קטנה, תחביב, עיסוק שאתפנה אליו אחרי הדברים החשובים באמת.

הייתי צריכה למשות את כוח החיים הזה מתוכי. זו היתה דרך. מעניינת, מתסכלת, חשובה. יאמר לזכות הוריי שמרגע שהם הבינו, הם רדפו אחרי לכל הרצאה או השקה וגם לערבי הקראה שארגנתי לתלמידי הכתיבה שלי לאורך השנים.

הילד שלכם מתופף על כל דבר שזז?
רוצה כל הזמן לאפות עוגיות?
הילדה שלכם אוהבת טיולים בטבע?
פתורת חידות מתמטיות עד שהיא מעלה עשן?
כהורים, יש לנו אפשרות לקצר לילדים שלנו את הדרך, אפילו להראות להם אותה. לגלות מה עושה להם טוב, לתת להם לזהות את הכישרון שלהם, לעודד אותם, לתמוך בדרכם.

מה יוסף היה אומר?

יום שלישי הוכרז מתחילת השנה, כמשפחתי.

רק אנחנו, בלי חוגים, בלי חברים (בשאר הימים מהצהריים אני עמוק בתיאומים ובהסעות)

אני מכבה את הפלאפון ואנחנו יוצאים לאיזו שהות נעימה בטבע,

אבל ביום המדובר הייתי חולה והעדפתי בית.

מנטה הרימה להנחתה, כשהודיעה שסיפרו להם בגן את סיפור יוסף.

חיפשתי את הספר סיפורי התנ"ך לילדים, ולא מצאתי,

אז פתחתי את ספר בראשית ואי אפשר היה לעצור אותנו.

במשך שלוש שעות (ברוטו, תורידו אני רעב, תנגבי לי ושאר ירקות),

קראתי את האותיות הקטנות, ביארנו, הסברנו, שאלנו וחקרנו.

חורף - פרגמנטים

פעם שניה החודש אצל רופא מקצועי עם הילדים.
פעם שניה, שהם מתעלמים מקיומם ומדברים רק איתי.
"עוד כואב לו השבר?" הוא שואל, ואני מעבירה במבט את השאלה אל שוקולד,
כשבלב אני חושבת, הוא מולך, תשאל אותו!

ונזכרת בדוקטור רפפורט, רופא הילדים שלי,
בעל שיער השיבה עם השביל בצד הכי מסודר שראיתי,
שהייתי מטפסת אליו עם אמא שלי ברגל, לרחוב קלאוזנר ברמת גן.
הוא היה רושם את שמי בעט על כרטיסיה, ואז שואל
"מיה, מה את רוצה לספר לי?"
וכשאמא שלי היתה מתחילה להסביר, הוא היה מחייך אליה "את מיה?"