 |
| צילום: איריס נונסנקיס |
רוב היום אני אוספת רגעים. לא תמיד אני יודעת את זה, אבל בערב, כשאני יושבת לשתות משהו, או כשהאיש ואני מדברים, או לפעמים המחשבות האלו מתגלגלות אל מתחת לשמיכה, אני אוספת אותם –מסמנת, הופכת, נוצרת. בזמן האחרון, היא חלק מהרגעים הללו.
להגיד שהבאנו כלבה בשביל הילדים, יהיה חצי נכון.
אמנם שוקולד נדנד בהתמדה, אבל לפחות במקרה שלי, שהחיות שהרשו לי לגדל היה צב, דג או מקסימום אפרוחים (עליהם כתבתי את הסיפור 'קרב תרנגולים' בספרי "מסיבת יורה"), רציתי להבין מה זה אומר כלב שהוא חלק מהמשפחה.
אז אחרי שנגמרו התירוצים (מסטיק עוד קטנה, נעבור את החגים וכו')
ובתום איסוף הזהרות מחברות שנשבעו בכל היקר להן שבתום התלהבות בת יומיים התיק נופל עלינו,
ולאחר סקר שוק קצר של בוגרי אימוץ חיות מכלביות, שהודיעו שהטראומות נחשפות בשבוע השני ואילך,
בכל זאת הלכנו על זה.
יש משהו טוב בלצפות לרע - כל מה שקורה הוא הפתעה נהדרת.
וזה מה שמתרחש אצלנו עם דוניה.
יש עניין, הילדים רוב הזמן מחויבים, הטראומות ניתנות לגישור.
הבאנו אותה לפני שלושה חודשים מחדרה אוהבת חיות, מפוחדת ושותקת. בת שלוש, שהתה שם חמישה חודשים, לאחר שננטשה עם שלושה גורים.
מיד כשנכנסה הביתה, ראינו שזירת הסלון מוכרת לה. היא נשכבה בנינוחות על השמיכה שהכנו עבורה והרגישה בבית. מלאת בטחון ושומרת, עולצת ומשחקת, חמימה ואוהבת. עם מנטה זה ממש סיפור אהבה.
מאז אני אוספת רגעי משפחה, גם איתה. מתחיל להתרקם לי סיפור עליה.
